ראובן ג'. קנדל / תורה ומדע: אבולוציה ושאר ירקות

 


[הערה: לפניך עותק שאינו מותאם לקריאה מיטבית. לצפייה בעותק פידיאפ מסודר, היכנס לאתר:

http://www.toraumada.org.il/

לחלופין, קישורית ישירה להורדת הספר:

http://www.toraumada.org.il/toraumada1stEd.pdf

הספר הוא בן 262 עמוד וכדאי לקרוא את העותק המותאם לקריאה...]


 

ראובן ג'. קנדל

 

תורה ומדע

אבולוציה ושאר ירקות

 

ראובן ג'. קנדל

תורה ומדע: אבולוציה ושאר ירקות

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

© תשע"ג - 2013 כל הזכויות שמורות למחבר

 

toraumada@yahoo.com

www.toraumada.org.il

www.facebook.com/toraumada

 

 

תוכן

 

פתיחה                                                                                                   7

פרק 1      כמו דג במים                                                                            12

פרק 2      אבולוציה מעשה ידי אדם                                                          15

פרק 3      דִּי־אֶן־אֵיי ותורשה                                                                     21

פרק 4      המוטציה ברמת האוכלוסיה                                                       40

פרק 5      מיקרו־אבולוציה ומאקרו־אבולוציה                                             54

פרק 6      גיל העולם                                                                               72

פרק 7      הראיות למוצא המינים באמצעות אבולוציה                                91

פרק 8      סוף דבר (כמעט)                                                                      153

פרק 9      על ההתנגדות לתורת האבולוציה                                                159

פרק 10    האבולוציה של האדם                                                               200

פרק 11    שאלות ותשובות                                                                       224

 

ציונים ביבליוגרפיים                                                                                 232

מילון מונחים                                                                                          246

אינדקס                                                                                                  261

רשימת איורים                                                                                        262

 

 

 

 



פתח דבר

 

לְלַמֵּד בְּנֵי יְהוּדָה קָשֶׁת הִנֵּה כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר

(שמואל ב, א יח)

 

צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה [נקיבה, נקיבה לאחר שבע שנים נעשה עטלף],[1] עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר שבע שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד. שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש.

(ברייתא בבבלי, בבא קמא טז א)

 

המעבר מתוהו ובוהו, מן ההיולי, להתגבשות החומרים שבטבע, ואחר כך, היווצרות כל היצורים הבאים אחריהם, הכל היה בתהליכים ממושכים, שעשויים להימשך אלפי ומיליוני שנים.

כל שינוי בטבע לוקח הרבה מאד זמן, בצעדים קטנטנים. כך היא פעולתו של הקב"ה.

בריאת האדם בצלם א־לוקים זהו סופו של תהליך ארוך, שראשיתו ביצור לא־שכלי, השייך לקטיגוריה של בעלי החיים, ההולך ומתקדם עד שניתן לו השכל האנושי, ובמקביל, [ניתנת לו] גם הצורה הפיסיולוגית של האדם המוכרת לנו.

(הרב גדליה נדל, מבכירי תלמידיו של החזון אי"ש, בתורתו של ר' גדליה, עמ' צב, צה, ק)


 

תורת ההתפתחות ההולכת וכובשת את העולם כעת, היא מותאמת לרזי עולם של הקבלה יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות... אבל ההמון לא הסכין להבין את ההתפתחות ברעיון שלם ומקיף, ולא יכול לקשור על פיו את עולמו הרוחני.

לא הכּבדוּת שיש בהתאמה של פסוקי תורה או מאמרים מסורתיים אחרים לרעיון ההתפתחות מכבידה היא [על] הַעֲמָדַת המחשבה ההמונית על מכונהּ, מלאכה זו נוחה היא מאד. הכל יודעים, שהמשל, החידה והרמז שולטים בענינים הללו שהם כבשונו של עולם בכל מקום...

על כן הזמן מכריח להפצת הדעה, הדעה היותר רוממה, יותר רחבה ואידיאלית. אי אפשר לצורה הגסה של האמונה, אחרי אשר ירדה ירידה אחר ירידה ונתלבשה בלבושי שקים עבים מאד, להחזיק מעמד.[2]

(הראי"ה קוק, אורות הקודש ב', עמ' תקלז, תקמב)

 

בא וראה כשהשמש נוטה לבא למערב והוא רוחץ במי אוקיאנוס, כאדם שהוא רוחץ את נרו בתוך המים, כך מימי אוקיאנוס מכבין שלהבותיו של שמש ואין נוגה לו. ואין שלהבת של שמש מאיר כל הלילה בעולם עד שיבא למזרח. וכשיבא למזרח – רוחץ בנהר של אש, כאדם שהוא מדליק את נרו בתוך האש, כך השמש מדליק את נרותיו ולובש שלהבותיו ועולה להאיר על הארץ.

(פרקי דרבי אליעזר, פרק נ)

המקורות שהבאתי מדברים בעד עצמם.

הדעה הרווחת בעם היא שתורת האבולוציה סותרת את האמונה. המסקנה הנובעת מכך אצל אמוני ישראל היא שתורת האבולוציה אינה אמת. מסקנה זו מובילה בין השאר לתחושת החובה ללחום מלחמת קודש נגד תורת האבולוציה, שהרי היא משרתת את הכפירה ומערערת את יסודות האמונה. לוחמי הקודש יוצאים למערכה כשהם חמושים בהעדר הבנה בסיסית, מצליחים לשכנע את עצמם ואחדים מזולתם אך באותו הזמן הם מפילים חללים רבים מבני עמנו: כל מי שמתמצא בחומר ויודע מה נכון ומה לא. הללו מסיקים את המסקנה ההפוכה: אם האבולוציה היא אמת, כי אזי האמונה אינה אמת, חלילה.

למרבה השמחה, דעה זו רחוקה מאד מן האמת. מדוע למרבה השמחה? משום שכפי שנראה תורת האבולוציה היא אמת, כמעט אמת המתבקשת מאליה אחרי שמתוודעים לעקרונותיה. והיות וכן, אין לנו אלא לשמוח על כך שאכן אין כל סתירה בינה לבין האמונה.

המקורות שהבאתי מהראי"ה קוק ומהרב גדליה נדל מלמדים אותנו כי לפי שיטתם של שני אדירי תורה אלה אין כל פסול בטענה כי הקב"ה בחר לברוא את עולמו בדרך "טבעית", בדרך הדרגתית של התפתחות. אין פסול בטענה שהקב"ה בחר לברוא גם את האדם עצמו באותו האופן. כמו כן אין פסול בטענה שהעולם קיים מיליוני שנה. על החתום? שני עדים נאמנים. בהמשך הספר ארחיב יותר בנושא זה. האויב העיקרי להפנמה של תובנה זו הוא ההרגל. הבה נזכור שלא חלף כל כך הרבה זמן מאז האמינו כל בני האדם כי הם ניצבים על פני קרקע יציבה ושטוחה אשר השמש סובבת אותה. לא כל כך הרבה זמן חלף מאז האמינו שהשמש טובלת בים לעת ערב וכבה. מן הסתם היה קשה במיוחד להשתחרר מאמונות אלה שנתמכו בחוש הבריא ובהיגיון. קשה להשתחרר מהראיה הפשטנית בה הורגלנו לראות את המציאות אך זה לא בלתי אפשרי.

רבינו בַּחְיֵי בן יוסף אבן פקודה, בספרו הידוע "חובות הלבבות" (שער הבחינה, פרק ב) מורה כי חובה עלינו להכיר ככל יכולתנו את מי שאמר והיה העולם, וכי עלינו להתעמק בבריאה לצורך כך. בלשונו: "הבחינה בברואים והבאת ראיה מהם לחכמת הבורא יתברך, אנו חייבין בה מן המושכל, מן הכתוב ומן הקבלה", ובהמשך הוא כותב: "וכשהאדם חושב ומתבונן בסודי החכמה ובוחן סימניה, יהיה יתרונו על הבהמה כפי הבנתו. ואם יתעלם מהם, לא יהיה דומה לבהמה, אך יותר גרוע ממנה". בעל חובות הלבבות כתב את דבריו לפני כאלף שנה, בעת שהידע אודות העולם כמעט לא היה קיים. בימינו, מי שנחשף לשמץ ממה שידוע כיום על הבריאה אינו יכול שלא להתפעם, אם לב לו. ומידת ההתפעמות והכרת גדולתו ורוממותו של הבורא – כמידת ההבנה וההתבוננות בבריאה. כמעט ניתן לומר שבימינו, מי שאינו פוקח עיניו ונחשף לידע, אינו חס ואינו חש לכבוד בוראו חלילה.

בספר זה אבקש להראות מדוע אין סתירה בין האבולוציה לבין האמונה, ומדוע האבולוציה נכונה בסופו של דבר, וכי רצוי מאד להסיר מעליה את קרדומי המלחמה. נוסף לכך, אבקש להקנות ידע בסיסי בכמה מן הנושאים המרתקים הקשורים בקשר זה או אחר לאבולוציה, כשמקום של כבוד שמור לנושא גיל העולם, נושא שאף בו נטושה מלחמת שוא המסבה את עיקר הנזק לכוחותינו.

ברצוני לציין כי בין פרקי הספר, יש פרקים קלים ומרתקים (בעיניי), ויש פרקים הדורשים ריכוז והעמוסים בפרטים. חוששני שחלק מהם מרוכזים דווקא בחלקו הראשון של הספר, בפרט בהסבר על תהליכי התורשה וחלוקת התא. אני מציע לקורא לגוון את קריאתו, ואם הוא "נתקע" בפרק בעייתי, להשאיר את קריאתו לזמן שבו הוא רענן יותר ולדלג לפרק אחר.

וטרם החילי במעשה הספר עצמו, ברצוני להביא ציטוט נוסף מדברי רבותינו, והפעם מהנשר הגדול, הרמב"ם:

מה רב עוורון הבורות! וכמה הוא מזיק!

אילו אמרת לאיש, מאלה הטוענים שהם חכמי ישראל, שהאלוה שולח מלאך הנכנס אל בטן האשה ומעצב שם את העובר, היה הדבר יפה בעיניו והיה מקבלו וחושב שזאת גדולה ויכולת מצד האלוה וחכמה מלפניו יתעלה, אע"פ שהוא מאמין שמלאך הוא גוף מאש שורפת אשר מידתו כמידת שליש העולם כולו (ב"ר סח יב), ויחשוב כל זאת אפשרי לגבי האל.

אבל כאשר ייאמר לו שהאל שם בזרע כוח מעצב הצר את האיברים האלה ומתווה אותם והוא המלאך, או שהצורות כולן מעשה השכל הפועל והוא המלאך והוא שרו של עולם אשר מזכירים אותו החכמים תמיד, יירתע מכך כי אין הוא מבין את משמעותה של הגדולה והיכולת האמיתית הזאת, דהיינו הבאתם לידי מציאות של הכוחות הפועלים בדבר אשר אינם מושגים בחוש.

(מורה נבוכים, חלק ב פרק ו)

הרמב"ם קובע קביעה חשובה במיוחד. חז"ל אומרים שהקב"ה צר צורה בתוך צורה, ומטיל בה רוח ונשמה קרביים ובני מעיים (מגילה יד ע"א) . התפיסה הפשוטה מניחה שהקב"ה עושה זאת בעצמו או על ידי מלאך. אומר הרמב"ם: כוחות הטבע הם בעצם אלה שמעצבים את העובר. אלא שכוחות טבע אלה, קבע אותם הבורא. עוד קובע הרמב"ם כי התפיסה הזו שלפיה הבורא קבע חוקי טבע וכוחות טבע אשר מסוגלים לחולל את הדברים המופלאים שאנו עדים להם, מרוממת את הבורא הרבה יותר מאשר התפיסה הפשטנית לפיה הבורא נזקק להתערב "ידנית" בכל אירוע ואירוע.

בעת העתיקה ייחסו כמעט כל תופעה למעשיו של הבורא. הם לא הכירו כמעט את האופן בו פועל העולם. כל "חוק טבע" שמתגלה דוחק כביכול את השכינה מהארץ. אם אני שומט את העט מידי, הוא יפול בגלל כוח הכבידה. גם גרמי השמים מצייתים לכוח הכבידה ושומרים על מסלולם בהתאם למתימטיקה המדויקת המבטאת את היחסים ביניהם. כאשר אני לוחץ על מתג החשמל נוצר מעגל חשמלי ומופץ אור. גם הברקים מצייתים לכללים הקובעים את התנהגותם של המטענים החשמליים. אין זה נכון לומר שבכל פעם שאני לוחץ על המתג, הקב"ה שולח מלאך שיפעיל את הנורה, או שהוא מתערב בעצמו בדבר. הקב"ה יצר "טבע", ואין זה מוריד מגדולתו, אלא נהפוך הוא, מעצים אותה לאין שיעור. כך גם בהתפתחות העובר, בה השתמש הרמב"ם כדוגמא. תהליכי האבולוציה אינם שונים מכל תהליך ביולוגי אחר, ובפרט הם דומים לתהליך התפתחותו של העובר מתא בודד, חומרי, חסר חישה וחסר נשמה – לאדם בוגר אשר נשמה באפו. הקביעה כי קיים תהליך כזה אינה שונה מהותית מהקביעה כי תהליך התפתחות העובר קיים. הטענה שתהליך התפתחות המינים אינה סותרת את האמונה אינה שונה מהטענה שתהליך התפתחות העובר אינו סותר אותה. 

 


 


[הערה: לפניך עותק שאינו מותאם לקריאה מיטבית. לצפייה בעותק פידיאפ מסודר, היכנס לאתר:

http://www.toraumada.org.il/

לחלופין, קישורית ישירה להורדת הספר:

http://www.toraumada.org.il/toraumada1stEd.pdf

הספר הוא בן 262 עמוד וכדאי לקרוא את העותק המותאם לקריאה...]

 

 

1 כמו דג במים

חדשות מרעישות: נתגלה דג בעל אצבעות שאינו יכול לנשום במים!

סליחה?

לא, אין כאן טעות ואף לא מתיחה. לפני שנים רבות נתגלה דג שאינו יכול לנשום במים. איך הוא מסתדר? ב"ה בסדר. הוא צף מפעם לפעם אל מעל לפני המים ונושם. אחרת, הוא פשוט יטבע...

לדג הזה יש כמובן סנפירים, אבל בניגוד לדגים אחרים, בתוך הסנפיר שלו נמצאות חמש האצבעות המוכרות לנו מכף ידינו. ולא רק האצבעות, אלא גם עצמות שורש כף היד, ועצמות היד: הזרוע, החישור והגומד המוכּרים.

מה לגבי רגליים אחוריות? הבה לא נהיה מגוחכים, בסופו של דבר מדובר בדג. אבל בכל זאת, לדג אכן יש עצמות רגליים אחוריות בחלל גופו, אלא שהללו מנותקות מהשדרה ולא מתפקדות. הן פשוט "תקועות" בתוך גוף הדג באפס מעשה. אמנם, לעתים נדירות מוצאים דגים שכאלה שרגליהם האחוריות "מחוברות" כמו שצריך ומסוגלות לנוע. רגליים אלה אף בולטות מהגוף. כמה מוזר.

אך בזאת לא מסתיים הסיפור: נקבת הדג הזה לא מטילה ביצים אלא ממליטה וולדות ומניקה אותם בחלב. העוּבּרים של דג זה מגדלים כסות שיער בעודם ברחם אמם אלא שזו נעלמת (נספגת בגוף) לפני הלידה.

ולקינוח, דג זה מצויד במאות קולטנים המיועדים לקלוט ריח הנישא – באויר! (ליתר הדגים יש קולטני ריח המותאמים לקליטת ריח הנישא במים). הרוב המכריע של קולטנים אלה פגום ואינו מתפקד. הרי אין בהם שימוש לבעל חיים ימי.

אין המדובר כמובן בדג בודד. הדג הזה נפוץ ברחבי האוקיינוסים והימים, ועצמות אבותיו פזורות בשפע במדבריות העולם, כלומר, במדבריות שהיו בעבר מקוי מים.

אני מניח שהקורא מבין כבר במה המדובר. כוונתי כמובן ללויתן (ובאופן כללי, לעשרות המינים השונים של הלוויתנים והדולפינים).[3]

אמנם העובדה שאנו מכירים את בעל החיים הזה אינה משנה בעצם דבר מהפלא שבתופעה זו.

הלוייתן נמנה על קבוצת בעלי החיים היונקים כמו הסוס והאריה – דבר זה ניכר הן מהמאפיינים שציינתי (כגון בלוטות החלב וכסות השיער) והן ממבנה עצמותיו. אם נתבונן במאפייניו בעין בלתי משוחדת, נראה מול עינינו בעל חיים שנועד במקורו לחיות על פני היבשה, כיתר חבריו היונקים. כיום, הלוייתן אינו מסוגל לחיות על פני היבשה, הן משום שעורו אינו מגן עליו בפני התייבשות, והן משום שריאותיו יקרסו תחת משקלו העצום, אולם לא ניתן להבין את מאפייניו ללא ההנחה שעברו נעוץ ביבשה. החוקרים יטענו שאבות אבותיו של הלוויתן היו בעלי חיים שחיו בעבר הרחוק על פני היבשה, ועברו אט אט לחיים בים. בחלוף הדורות "איבדו" בעלי חיים אלה איברים ותכונות שלא סייעו להם בחייהם החדשים (גפיים אחוריות, שיער, קולטני ריח ועוד) ו"פיתחו" תכונות אחרות שכן סייעו להם (גפיים דמויות סנפיר ועוד) וכך התהווה הלוויתן בן ימינו: בעל חיים ימי בעל תכונות ומאפיינים ששרדו מעברו היבשתי.

[הלוייתנים אינם היחידים שעברו שינוי שכזה, כמובן. בעלי חיים ימיים נוספים עברו תהליך דומה: כלבי הים (גם הם יונקים) שרגליהם הקדמיות הפכו לסנפירים (בעלי חמש אצבעות), הפינגווינים (עופות) שכנפיהם הפכו לסנפירים, ועוד. אלא שהלוייתן עבר בבירור כברת דרך ארוכה מהם].

לו טענה זו היתה נכונה היינו מצפים למצוא שרידים של אבות אבותיו של הלוויתן המדגימים את השינויים ההדרגתיים הללו מחיי היבשה לחיי הים. ואכן שרידים אלה נמצאו ואנו נדון בהם בהמשך.

לו טענה זו היתה נכונה היינו מצפים למצוא קרבה בין הלוויתן לבין חיות יבשה אחרות. גם כאן אין מקום לדאגה: בדיקות גנטיות של הלוויתן הראו באופן חד־משמעי שהלוייתן הוא שאר בשרו הקרוב ביותר של ההיפופוטם, אותו יונק גדל־מידות המבלה את מרבית זמנו במים ואשר צאצאיו נולדים גם הם מתחת למים.

האם האבולוציה היא אכן תופעה הקיימת בטבע, והיא המנגנון בו בחר הקב"ה ליצור את המגוון העשיר של החי והצומח – זאת יוכל הקורא להחליט לעצמו אחר שיתוודע לממצאים שבספר זה. וכמעט ניתן לומר שדי בסיפורו של הלוויתן שלעיל.

 

 

 


 

שלד של לוויתן קשות־ראש

עצמות הרגליים האחוריות המסומנות באות c הן בתוך הגוף ואינן בולטות החוצה. בסנפירים הקדמיים המסומנים באות b נמצאות עצמות היד: האצבעות ויתר עצמות היד המוכרות לנו מיתר בעלי ארבע הגפיים.

 

 

 


 


2 אבולוציה מעשה ידי אדם

למעשה, אבולוציה בקנה מידה מסוים מתבצעת על ידי בני אדם כבר אלפי שנים והיא ממשיכה אף בימינו אנו, והיא נוגעת לכל בעלי החיים והצמחים שהאדם טיפח.

ניקח לדוגמא את הכלב:

למעלה משלוש מאות גזעים שונים של כלבים ידועים כיום:[4]

כלבים בגודל של סוס פוני וכלבים בגובה כמה סנטימטרים, כלבים שכוחם באפם, וכלבים שכוחם בנשיכתם, כלבים המיועדים לרעיית צאן, לשמירה, לשעשוע, לציד צבאים, לציד ארנבות, אפילו לציד זאבים ודובים. כל גזע עם המאפיינים הפיזיולוגיים המיוחדים לו, ועם תכונות האופי המיוחדות לו.

כל אותם גזעים פותחו בידי אדם (בתהליך שנמשך גם בימינו) בהתאם למטרות ולגחמות שונות שעמדו בפניו.

 


100 מגזעי הכלבים

 

 

 



(© Elf en.wikipedia 2004)

 

דני ענק וצ'יוואווה

מבט מבפנים ומבחוץ

דוגמות אלה נכונות גם לגבי כל בהמות המשק – הפרות, הכבשים, התרנגולים וכו' – האדם פיתח מאות גזעים מבעלי חיים אלה בהתאם לצרכיו השונים (לדוגמא: מגדלי הכבשים פיתחו כבשים שמיועדים לצמר לעומת כבשים המיועדים לתעשיית הבשר או החלב; וכמו כן זנים המתאימים לתנאים הגיאוגרפיים השונים: תנאי האקלים, תנאי השטח, סוגי המזון וכו').

וכן הוא הדבר לגבי צמחי המאכל: האדם פיתח זנים שונים לפי התכונות שעניינו אותו: פירות גדולים יותר, טעימים יותר, עמידים יותר – בפני מחלות, מזיקי צמחים, תנאי אקלים ושטח וכו'. לדוגמא, אחת המשפחות ה"מפוארות" של צמחי מאכל כוללת את הכרוב, הכרובית, הברוקולי, כרוב הניצנים והקולרבי. צמחי מאכל אלה הם בני משפחה אחת, וכולם טופחו בידי אדם מצמח אחד: כרוב הבר (Brassicaoleracea).[5]

יש לפעמים חילוקי דעות לגבי קרבת המשפחה המדויקת של זנים שונים, אבל העיקרון: טיפוח זנים שונים בידי בני אדם - היא עובדה שאין עליה עוררין ואשר מתרחשת בכל עת לנגד עינינו, בדרכים עתיקות וחדשות.

 

כיצד מטפחים זנים שונים?

בימינו קיימות טכניקות מתקדמות מאד המבוססות על הנדסה גנטית, והמאפשרות התערבות ישירה במטען הגנטי של בעל החיים או הצמח. אולם, כפי שציינתי, פעילות זו, של השבחת זנים ויצירת זנים חדשים ושונים, מתקיימת כבר אלפי שנים לפני שמדע הגנטיקה נולד. כיצד נעשה הדבר?

העיקרון הוא די פשוט:

 

שונות בין פרטים

בכל אוכלוסיה יש שונות בין הפרטים. אם ניקח לדוגמא עדר של פרות נמצא שיש הבדלים בין פרה לפרה: יש פרות גדולות ויש קטנות, שמנות ורזות, בעלות תנובת חלב גבוהה ותנובה נמוכה, עקשניות וצייתניות, עמידות לחום ועמידות לקור, עמידות למחלות מסוימות ועמידות פחות וכו'.

אלו רק חלק מן המאפיינים שבהם שונה פרה אחת מאחרת. וכך בכל חיה וצמח.

ומה לגבי צאצאיהם של הפרות הללו?

אנו יודעים מנסיוננו שגם בקרב משפחה אנושית אחת אין זהות בין בני המשפחה. אנחנו יכולים להניח באופן כללי שצאצאים להורים בגובה 180 ס"מ יהיו גבוהים יותר בממוצע מצאצאים להורים בגובה 160 ס"מ, אך גם במשפחת הגבוהים וגם במשפחת הנמוכים, האחים עצמם לא יהיו זהים בגובהם: יש מי שיהיה גבוה יותר ויש מי שיהיה גבוה פחות.

נשוב אפוא לפרות:

אם ברצוני לטפח זן של פרות המיועדות לחליבה, אני אבחר מתוך עדר הפרות את הפרות שהניבו הכי הרבה חלב, (נניח אלף ליטר חלב בשנה), ואשתמש בהן לצורך העמדת דור ההמשך, ולא בפרות שהניבו פחות חלב.

"דור ההמשך" של הפרות דומה כמובן לדור ההורים: יש מהן שמניבות כמו הדור הקודם, יש מהן שמניבות פחות (נניח 990 ליטרים) ויש שמניבות יותר (נניח 1,010 ליטרים).

כעת, אקח את אותן פרות "דור ההמשך" שמניבות הכי הרבה חלב (כלומר, את אלה שמניבות יותר מבנות הדור הקודם), ואשתמש רק בהן לצורך העמדת דור ההמשך השני.


אם אתמיד בכך, הרי שכעבור כמה "דורות" של פרות אעמיד עדר של פרות שתנובת החלב שלו גבוהה מהתנובה של העדר המקורי. (יש לזכור שפרה ממליטה כבר בגיל שנתיים, כך שתוך עשור, אנו נמצאים כבר במרחק כמה דורות מהפרות המייסדות!).

ברירה מלאכותית בפרות לחלב

תנובת החלב כעבור שלושה דורות אם בוררים את הפרות המניבות ביותר לצורך העמדת הדור הבא של הפרות.

כמובן, ללא התערבות זו, יהיו עדרי הנכדים והנינים דומים בתנובתם לעדר המקורי, שכן גם הפרות בעלות התנובה הנמוכה יעמידו צאצאים הדומים להן.

זהו תיאור פשטני מעט, אבל הרעיון הכללי הוא שיש הבדל בין הפרטים באוכלוסיה, ואני, המטפח, בורר לי את הפרטים (כלומר את בעלי החיים או הצמחים) המתאימים ביותר לתוכניותיי, ומקפיד על כך שדור ההמשך יצא מאותם פרטים שהביעו בצורה הטובה ביותר את התכונות שאני מחפש.

באופן זה אני יוצר לי עדר פרות, או פרדס עצים, המתאים לתוכניותיי,[6] ובאופן זה נוצרו מאות גזעים שונים של כלבים, בהמות בית, עופות בית, צמחי מאכל ועוד.

 

ניצול מוטציות

הדרך שתיארתי לעיל מבוססת על השונות ה"רגילה" בין פרטים שונים באוכלוסיה: זה שמן יותר וזה עמיד יותר וכו'.

לפעמים בא לעזרתנו מנגנון נוסף המצמיח תכונה שלא היתה יכולה להופיע בצורה שתיארתי לעיל. מנגנון זה הוא המוטציה.

נניח שאני מנהל גן חיות ומעוניין לגדל טיגריסים לבנים ותכולי־עיניים, אשר הביקוש להם הוא רב בקרב המבקרים. הטיגריסים בטבע הם בעלי גוון כתום־צהוב. כיצד אפתח טיגריס לבן?

ובכן, התשובה היא שלא ניתן לפתח טיגריס לבן מטיגריס כתום או צהוב באמצעים שתיארתי לעיל.

אולם, במקרה זה באה לעזרתנו המוטציה, כלומר תקלה בתהליך יצירת העובר, אשר בגללה נולד טיגריס לבן.[7] אם מתמזל מזלי ונופל לידי טיגריס שאירעה בו תקלה כזו, אני יכול להשתמש בטיגריס זה ולרבות רק אותו ואת צאצאיו, על מנת ליצור לי בסופו של דבר אוכלוסיה של טיגריסים לבנים. (כיום קיימים בגני החיות כמה מאות טיגריסים לבנים כתוצאה מטיפוח מבוקר שכזה).

כמובן, המוטציה אינה בשליטתנו (בתנאים הרגילים. אמנם, ההנדסה הגנטית מספקת כלים להתערב במטען הגנטי ולחולל שינויים מרחיקי לכת בבעל החיים או בצמח,[8] אבל איננו עוסקים בכך כאן). הטיגריס הלבן הראשון שנולד, לא "הוזמן מראש", הוא פשוט נולד כך, וכתוצאה מכך אנו יכולים להשתמש בתופעה החדשה הזו ולטפח גזע של טיגריסים לבנים. איננו יכולים באותה המידה "להזמין" טיגריס ללא פסים, או טיגריס שחור, ואם רצוננו באחד כזה, ניאלץ לחכות – אולי לנצח.

מטפחי גזעים משתמשים במוטציות כשהללו נופלות לידיהם. (אחת הדוגמות המפורסמות הוא גזע הכבשים האנקוני (Ancon) שפותח כולו מִטלה זכר בודד, בעל רגליים קצרות ועקומות וצוואר ארוך שנולד במסצ'וסטס בשעה טובה ומוצלחת בשנת 1791. תכונותיו אלה עברו לדור ההמשך בדייקנות רבה וללא מצבי ביניים.[9] כך ניתן לטפח גזעי כלבים ננסיים, גזעי ארנבות "ענקיים",[10] וגזעי כלבים וחתולים חסרי השיער, ועוד כל מיני מרעין בישין שמטפחי הגזעים הוציאו תחת ידיהם.

ניתן אמנם להבין בקווים כלליים את האמור לעיל, אולם על מנת שנבין טוב יותר את מקור השונות בין הפרטים ואת המוטציות (כלומר, מדוע באמת יש שונות בין אחים בני אותה המשפחה ומדוע יש מוטציות?), אתאר בקצרה כיצד פועלת התורשה, ולפני כן, הערה: הפרק שלפנינו עשוי להיות "מייגע" יותר מיתר הפרקים, הן מבחינת המושגים הכלולים בו, אשר עשויים להיות חדשים לחלק מן הקוראים, והן מבחינת תוכנו. לגבי המושגים החדשים: חלקם יתבארו בפרק עצמו, ולגבי רובם ככולם ניתן להעזר במילון שבסוף ספר זה. אני ממליץ בכל זאת על קריאת הפרק, ואולם מי שהקריאה מייגעת ומייאשת אותו, מוזמן לדלג לפרקים שאחריו הנוחים יותר לקריאה.

 

[הערה: לפניך עותק שאינו מותאם לקריאה מיטבית. לצפייה בעותק פידיאפ מסודר, היכנס לאתר:

http://www.toraumada.org.il/

לחלופין, קישורית ישירה להורדת הספר:

http://www.toraumada.org.il/toraumada1stEd.pdf

הספר הוא בן 262 עמוד וכדאי לקרוא את העותק המותאם לקריאה...]

 

 


 


3 דִּי־אֶן־אֵיי ותורשה

א. המידע התורשתי שבגופנו[11]

כידוע, כולנו מתחילים את קיומנו כתא בודד אחד (הוא תא הביצית הנמצא ברחמה של האם ואשר הופרה על ידי תא־זרע). בתוך התא הבודד הזה (שקוטרו כעשירית המילימטר) נמצא החומר התורשתי: מולקולת דִּי־אֶן־אֵיי (להלן: דנ"א)[12] שהיא מולקולת ענק העשויה מכשלושה מיליארד זוגות בסיסים.[13] מולקולה זו כוללת את כל המידע הנחוץ ליצירת אדם שלם ואת המידע הנחוץ לתפעול השוטף שלו, מידע זה הוא המידע התורשתי / המטען הגנטי, ובמלה אחת: הגֶנוֹם. (המולקולה "מחולקת" למקטעים הנקראים "גֶנים"[14] ואשר בהם ניתקל בהמשך). מידע זה נמצא בתוך התא בשני עותקים: עותק אחד שהיה בתא־הזרע ואשר הגיע מהאב, ועותק שני שהיה בביצית ואשר הגיע מהאם. התא הבודד הזה מתחיל להכפיל את עצמו[15] עד שתוך זמן קצר גופנו, שהחל את קיומו כתא בודד, מונה מיליארדים רבים של תאים. כל אחד ממיליארדי התאים הללו מכיל בקרבו את שני העותקים הללו של מולקולת הדנ"א.[16] המטען הגנטי החדש הזה, פרי הרכבת שני העותקים הללו, הוא הקובע את תכונותיו המולדות של הצאצא (כלומר, שלנו).[17]

וכאן הבן שואל:

אם כך, מדוע אינני זהה לאחי? הרי שנינו קיבלנו עותק אחד מהאב, ועותק אחד מהאם? ואם כך, המטען הגנטי שלנו אמור להיות זהה, כמו במקרה של תאומים זהים?

עוד שואל הבן: וכי מאחר ולפי התיאור שלעיל, בכל תא מתאי גופנו יש שני עותקים של המטען הגנטי, אחד שקיבלנו מאבינו ואחד שקיבלנו מאמנו, כיצד אנו מעבירים לדור הבא רק עותק אחד? הרי הדור הבא היה אמור לקבל מאיתנו את שני העותקים שבתאי גופנו, ומבת זוגנו את שני העותקים שבתאיה, וליצור תא בן ארבעה עותקים?

התשובה לשתי השאלות הללו נעוצה בתהליך המיוחד שבו נוצרים תאי הרבייה (תאי הזרע והביציות), תהליך המכונה "מיוזה" (Meiosis, חלוקת הפחתה) ואשר הבנתו חשובה לענייננו.

 

 

ב. מיוזה – הבסיס לשונות בין אחאים

תאי הרבייה נוצרים מתאים מיוחדים הנקראים "תאי נבט". תאים אלה מכילים אף הם את המטען הגנטי בשני עותקים, עותק מהאב ועותק מהאם, אלא שבסופו של תהליך המיוזה, נוצרים מכל תא נבט – ארבעה תאי רבייה, המכילים כל אחד עותק אחד בלבד של המטען הגנטי, ועותק זה הוא עותק מעורב המורכב בחלקו מחומר שמקורו באב, ובחלקו מחומר שמקורו באם.

 

כרומוזומים ושחלוף

על מנת להבין את התהליך, יש לציין מושג נוסף: כרומוזומים. ציינתי לעיל שהחומר התורשתי הוא מולקולת ענק (מולקולת הדנ"א). מולקולה זו מחולקת לכמה "אריזות", הנקראות "כרומוזומים".[18] בתא האנושי מדובר ב־23 כרומוזומים. (כלומר, 23 כרומוזומים המשקפים את המטען הגנטי שמקורו מהאב, ו־23 כרומוזומים המשקפים את המטען הגנטי שהגיע מהאם, ובסך הכול 46 כרומוזומים.[19] למה הדבר דומה? לאנצקלופדיה בת 23 כרכים, ובמקרה שלנו, אנצקלופדיה המופיעה בשתי מהדורות, שכל אחת מהן היא בת 23 כרכים: האחת מהדורה "אבהית" והאחרת "אמהית", ושתיהן שוכנות בשלום זו לצד זו בתוך כל תא).

בקיצור נמרץ, מה שקורה בתהליך יצירת תאי הרבייה הוא ששתי המהדורות מתערבבות, ואנו מקבלים תא רביה שיש בו מהדורה אחת מעורבת: חלק מהכרומוזומים ממקור אבהי, וחלק ממקור אמהי (או בדוגמא של האנצקלופדיה: אנצקלופדיה שחלק מכרכיה הם מהמהדורה האחת ואילו החלק האחר מכרכיה הם מהמהדורה השניה).

וכמה אפשרויות ערבוב שונות יש? הרי אפשר לערבב את הכרומוזומים באופן שכרומוזומים מס' 3, 5, 21 יהיו ממקור אבהי, וכל היתר ממקור אמהי. אפשר לערבב אותם באופן שכרומוזומים 4, 8, 12, 18 יהיו ממקור אמהי, וכל היתר ממקור אבהי וכו' וכו'. למעשה יש מעל שמונה מליון צירופים שונים! שכן 23 בחזקת 2 = 8,388,608 (בדקו והיווכחו!).

זאת אומרת שהסיכוי שלי להיות זהה לאחי (שאינו תאום־זהה שלי) הוא אחד ל־8,388,608. לחלופין: בני זוג יכולים תיאורטית להוליד מליוני צאצאים שלא יהיו זהים זה לזה...

יתר על כן, מעבר לערבוב וליצירה של "מהדורה" המורכבת מכרומוזומים משני המקורות, קיים מנגנון ערבוב נוסף הגורם לזה שגם כל כרומוזום כשלעצמו עשוי להיות מעורב בחומר שמקורו בכרומוזום המקביל, מהמקור האחר. הרי זה כאילו לא הסתפקנו באנצקלופדיה המורכבת מכרכים מעורבים, אלא גזרנו פרקים מכל כרך וכרך, והעברנו פרקים אלה לכרכים המקבילים שבמהדורה האחרת. למנגנון זה קוראים "שחלוף", והוא מבטיח שהתוצר הסופי: תא הרביה, יהיה מעורב כדבעי משני המקורות.

 

כולי תקווה שהקורא אינו חש בראשו בעקבות הפרטים שלעיל (הסבר מפורט ומאויר של תהליך המיוזה מופיע כמאמר מוסגר בשלושת העמודים הבאים). מתוך תקווה זו ברצוני להוסיף כאן מושג נוסף ולא מסובך שישמש אותנו בהמשך ושמו בישראל: אָלֶל.

 

ג. אָלֶלִים

ציינתי לעיל שהמטען הגנטי מחולק לאלפי גנים, שכל אחד ממלא תפקיד מוגדר ביצירת הגוף ו/או בתפקודו השוטף. כאשר באוכלוסיה יש שתי גירסאות (או יותר) של אותו הגן, אנו קוראים לגירסאות אלה אָלֶלִים. לדוגמא, לגן הקובע את סוג הדם בבני האדם יש שלושה אללים (שלוש גירסאות שונות), והם האחראיים לשלושת סוגי הדם העיקריים: A, B, O. גם לגנים הקובעים את צבע עיניהם או עורם של בני האדם יש כמה אללים.

מה קורה כאשר העותקים שקיבל הצאצא מהוריו מכילים אללים שונים? גירסאות שונות של הגן? לאיזו גירסא "יציית" גופו של הצאצא?

העשרה: מיוזה בהרחבה

להשלמת הנושא, אתאר בצורה קצת יותר מפורטת את תהליך המיוזה. התהליך כשלעצמו מסובך ומורכב בהרבה, וכאן נסתפק בקויו העיקריים. על מנת לפשט את העניין, נעסוק בתא שהחומר התורשתי שלו "ארוז" בשני כרומוזומים בלבד (ולא ב־23 כתא האנושי), כלומר תא המכיל שני כרומוזומים ממקור אבהי, ושני כרומוזומים ממקור אמהי. או בדוגמא שלנו: התא מכיל שתי מהדורות של אנצקלופדיה, כאשר כל מהדורה היא בת שני כרכים בלבד.

בתרשים שלהלן הכרומוזומים שהגיעו מהאב הם תכולים והכרומוזומים שהגיעו מהאם אדומים. מכל מקור (הן מהאב והן מהאם) יש בדוגמא שלנו כרומוזום אחד גדול וכרומוזום שני קטן. ("כרך א" ו"כרך ב" ב"אנצקלופדיה").

 

מיוזה

 

1.     בשלב הראשון יש בתא־הנבט שני עותקים של הדנ"א: אחד מהאב ואחד מהאם. כל עותק מחולק בדוגמא שלנו לשני כרומוזומים – גדול וקטן. סך הכרומוזומים שבתא: ארבעה.

2.     כל כרומוזום יוצר עותק מדויק של עצמו. הכרומוזום והעותק המדויק שלו מחוברים כעת זה לזה. החיבור נקרא צנטרומר ואילו הכרומוזום והעותק נקראים כרומטידות אחיות. החומר התורשתי נמצא בשלב זה בתא בארבעה עותקים המחולקים לשמונה כרומוזומים.

3.     כעת, כל צמד כרומטידות־אחיות נצמד לצמד המקביל לו, כלומר: הצמד של הכרומטידות־האחיות הקטנות והתכולות (מהמקור האבהי) נצמד לצמד הקטנות האדומות (מהמקור האמהי), והצמד של הכרומטידות הגדולות נצמד לגדולות. אנו אומרים שכל צמד כרומטידות נצמד לצמד ה"הומולוגי" שלו (המקביל לו). בשלב זה מתרחש השחלוף עליו דיברנו, כלומר: קטעים מתוך הכרומוזומים עוברים מכרומוזום הומולוגי אחד לשני, כלומר מהכרומוזום האבהי לכרומוזום האמהי המקביל לו ולהיפך. כל כרומוזום עשוי "לאבד" את טהרת הגזע שלו, ולהיות מעתה ואילך מעורב בקטעים שמקורם בכרומוזום המקביל, ההומולוגי. בתרשים מיוצג הדבר בכרומוזומים תכולים שיש בהם קטעים אדומים ולהיפך.

4.     כעת מתכונן התא להתחלקות לשניים. בכל אחד מהתאים החדשים יהיה צמד כרומטידות־אחיות גדולות וצמד כרומטידות־אחיות קטנות. אולם כאשר התא מתארגן לקראת ההתחלקות, הוא אינו "מתעקש" שבכל תא יהיו כרומטידות מאותו המקור. זאת אומרת, התא שיקבל את צמד־הכרומטידות הגדולות והתכולות (מהמקור האבהי) עשוי לקבל את צמד הכרומטידות־האחיות הקטנות האדומות (מהמקור האמהי). בתא שיש בו בסך הכול שני כרומוזומים (שני צמדים של כרומטידות־אחיות) אין הרבה אפשרויות ערבוב (כלומר, או שיש בתא שני צמדי כרומטידות ממקור אחד, או שיש משני מקורות), אבל בתא המכיל 23 כרומוזומים יש מיליוני אפשרויות שונות.

5.     בשלב הסופי והאחרון מתנתקות הכרומטידות זו מעל זו והתא שב ומתחלק לשניים. כעת בכל תא יש כרומוזום אחד גדול, וכרומוזום אחד קטן. כאמור, גם מקור הכרומוזומים עשוי להיות מעורב (כלומר, כרומוזום גדול מהאב, וכרומוזום קטן מהאם), וגם הכרומוזומים עצמם עשויים להיות מעורבים באופן שהכרומוזום מהאב מכיל קטעים מהכרומוזום האמהי ולהיפך. אנו מקבלים אפוא ארבעה תאים נפרדים: תאי־הרבייה (תאי זרע במקרה שהם מתפתחים בגופו של זכר, וביציות במקרה שמדובר בנקבה) אשר מכילים כל אחד עותק אחד בלבד מהחומר התורשתי: עותק בודד ומעורב. אם יתמזל מזלו של עותק זה והוא יפגוש ויפרה עותק בן המין השני יתחיל הסיפור מההתחלה: ייווצר תא ובו שני עותקים, אחד מהאב ואחד מהאם וההמשך ידוע.

 

התא שיקבל את צמד־הכרומטידות הגדולות והתכולות (מהמקור האבהי) עשוי לקבל את צמד הכרומטידות־האחיות הקטנות האדומות (מהמקור האמהי). בתא שיש בו בסך הכול שני כרומוזומים (שני צמדים של כרומטידות־אחיות) אין הרבה אפשרויות ערבוב (כלומר, או שיש בתא שני צמדי כרומטידות ממקור אחד, או שיש משני מקורות), אבל בתא המכיל 23 כרומוזומים יש מיליוני אפשרויות שונות.

5.       בשלב הסופי והאחרון מתנתקות הכרומטידות זו מעל זו והתא שב ומתחלק לשניים. כעת בכל תא יש כרומוזום אחד גדול, וכרומוזום אחד קטן. כאמור, גם מקור הכרומוזומים עשוי להיות מעורב (כלומר, כרומוזום גדול מהאב, וכרומוזום קטן מהאם), וגם הכרומוזומים עצמם עשויים להיות מעורבים באופן שהכרומוזום מהאב מכיל קטעים מהכרומוזום האמהי ולהיפך. אנו מקבלים אפוא ארבעה תאים נפרדים: תאי־הרבייה (תאי זרע במקרה שהם מתפתחים בגופו של זכר, וביציות במקרה שמדובר בנקבה) אשר מכילים כל אחד עותק אחד בלבד מהחומר התורשתי: עותק בודד ומעורב. אם יתמזל מזלו של עותק זה והוא יפגוש ויפרה עותק בן המין השני יתחיל הסיפור מההתחלה: ייווצר תא ובו שני עותקים, אחד מהאב ואחד מהאם וההמשך ידוע.

 

 

ובכן התשובה היא שיש כמה סוגי יחסים בין הגנים השונים, ובעיקר:

1.    דומיננטיות / רצסיביות:

בגנים מסוימים, אחד האללים הוא "דומיננטי" (שלטן) והאחר הוא "רצסיבי" (נסגן). משמעות הדבר היא, שאם עותק אחד מכיל אלל דומיננטי, והעותק השני מכיל אלל רצסיבי – האלל הדומיננטי הוא זה שיבוא לידי ביטוי. אלל רצסיבי יבוא לידי ביטוי רק אם שני העותקים שהצאצא קיבל הם מסוג זה.

דבר זה מסביר כיצד תכונה עשויה "לקפוץ" מסב לנכד, ו"לדלג" על ההורה שביניהם. ניקח לדוגמא את הגן לעיניים כחולות: גן זה הוא רצסיבי, כלומר, על מנת שלאדם יהיו עיניים כחולות – עליו לקבל את הגן הזה הן מאביו והן מאמו. אם הוא קיבל גן זה מאחד מהוריו, אך מההורה השני הוא קיבל גן של עיניים חומות, לדוגמא, עיניו יהיו חומות (שכן הגן לעיניים חומות הוא דומיננטי ביחס לגן לעיניים כחולות). הבה נראה מה קורה כששני בני זוג מעורבים כאלה נישאים זה לזה. כאמור, לכל אחד משני בני הזוג יש עותק אחד שמקודד לעיניים כחולות, ועותק אחד שמקודד לעיניים חומות. שני בני הזוג מתהדרים אפוא בעיניים חומות למהדרין. אולם כאשר אנו עוסקים בדור הצאצאים, המצב הוא שונה. אנו רואים בטבלה שלהלן שיש בעצם ארבע אפשרויות: או ששני בני הזוג העבירו לצאצא את הגן לעיניים כחולות, או ששניהם העבירו את הגן לעיניים חומות, או שאחד מבני הזוג העביר גן לעיניים כחולות והאחר העביר גן לעיניים חומות. והתוצאות בהתאם:

 

התקבל מהאב

התקבל מהאם

תוצאה בצאצא

כחול

כחול

כחול

כחול

חום

חום (נשא[20] של כחול)

חום

כחול

חום (נשא של כחול)

חום

חום

חום

 

בלשון אחרת, מסתבר שרבע מצאצאיהם יהיו כחולי עיניים, רבע – חומי עיניים למהדרין, ואילו מחצית יהיו דומים להוריהם: חומי עיניים במראה, אך נשאים של עותק אחד לעיניים כחולות.

B  מושג נוסף: אדם שבו שני עותקים זהים של גן מסוים נקרא הומוזיגוטי לאותו הגן, ואילו אדם שבו עותקים שונים נקרא הטרוזיגוטי לאותו הגן.

תופעה דומה וכאובה בהרבה ידועה מעולם המחלות התורשתיות. אלו הם ליקויים גנטיים המועברים מהורה לצאצא והגורמים לפגמים ולמחלות. לדוגמא, מחלת הטאי זאקס:[21] מחלה זו נגרמת מאלל רצסיבי. משמעות הדבר היא שאם אדם קיבל עותק אחד הנושא את האלל הפגום הגורם למחלה, אך מההורה השני הוא קיבל עותק תקין, הוא לא יחלה במחלה. אמנם, הוא נחשב "נשא" של המחלה, שכן הוא עשוי להעבירה לצאצאיו.

אם אותו נשא יתחתן עם אשה שהיא גם כן נשאית (כלומר, שגם לה יש עותק אחד של אלל פגום הגורם למחלה, ועותק אחד תקין), יש לצאצא שלהם סיכוי של 25% להיות חולה במחלה (שהוא הסיכוי לקבל גם מהאב וגם מהאם את העותק הפגום דווקא), וסיכוי של 50% להיות נשא למחלה (שהוא הסיכוי לקבל מהאב או מהאם עותק פגום).

על מנת למנוע מצבים אלה, ניתן לערוך בדיקות דם לפני הנישואין על מנת לברר ששני בני הזוג אינם נושאים את הגן הפגום. כאמור, רק אם שני בני הזוג הם נשאים – קיים סיכון לצאצאיהם. כיום ניתן לבצע מגוון של בדיקות על מנת לשלול את האפשרות ששני בני הזוג נשאים למחלות תורשתיות מסוימות. ההחלטה איזו בדיקה לבצע, תלויה במוצאם של שני בני הזוג, שכן פגמים גנטיים מסוימים שכיחים בעדות מסוימות יותר מבעדות אחרות.

 

 

2.    קו־דומיננטיות

באללים המקיימים יחסי קו־דומיננטיות, יש לשני האללים ביטוי.

לדוגמא: הזכרתי מקודם את שלושת סוגי הדם הנקבעים על ידי שלושה אללים שונים.

מסתבר שהאללים של סוגי הדם A ו־B הם קו־דומיננטיים זה לזה, ולכן אם אדם יקבל אלל אחד ל־A ואלל אחד ל־B, אזי סוג הדם שלו יהיה AB, שכן לשני האללים יהיה ביטוי. לעומת זאת, ביחס לאלל הקובע את סוג הדם O, האללים של A ו־B הם דומיננטיים. ולכן, אם אדם מקבל אלל אחד ל־A  ואלל אחד ל־O, סוג הדם שלו יהיה A. אם הוא מקבל אלל אחד ל־B ואלל אחד ל־O, סוג הדם שלו יהיה B.

לצד שני סוגי יחסים אלה, יש סוגי יחסים נוספים בין האללים השונים (דומיננטיות חלקית, תכונות מורכבות) ובחלק גדול מן המקרים היחסים בפועל הם אכן מורכבים יותר ממה שמתואר כאן, ובפרט היות וחלק מן התכונות הן פועל יוצא של מערך שלם של גנים, ולא של גן בודד. 

 

ד. מוטציה - המקור הראשוני לשונות

נשוב כעת למוטציות שדיברנו עליהן מקודם.

הזכרתי מקודם את העובדה שלפעמים מתרחשת "מוטציה" הגורמת לשינוי בצאצא, כגון הולדת טיגריס לבן. מהי בעצם ה"מוטציה" הזו שאנו מדברים עליה?

נקודה נוספת למחשבה: תיארתי זה עתה את השונות בין בני המשפחה כנובעת מתמהילים/צירופים שונים של המטען הגנטי מהאב והמטען הגנטי של האם. בבסיס ההסבר הזה עומדת העובדה שהמטען הגנטי של האב שונה מהמטען הגנטי של האם, שאם לא כן, כלומר, אילו המטען הגנטי של כל העולם היה זהה, כי אזי לא היה בסיס גנטי לשונות (לגיוון), אלא כל העולם היו "תאומים זהים", ולא היתה כל משמעות לכך שהכרומוזומים מהאב מתערבבים עם הכרומוזומים של האם, מאחר והם זהים!

מהו אפוא המקור לשונות במטען הגנטי של בני העולם?

ובכן, גם המקור הראשוני לשונות ולגיוון שיש בין בני האדם הוא במוטציות. המוטציות, שטיבן יבואר בסמוך, גורמות לכך שהמטענים הגנטיים של בני האדם יהיו שונים זה מזה. תודות לכך שהמטענים הגנטיים של האב והאם שונים, יש משמעות ל"ערבוב הגנטי" שבהפריה, המפיק צירופים גנטיים חדשים ומגוונים.

 

ומהי אפוא המוטציה?

ובכן, כפי שכבר ראינו, הצאצא מתחיל את קיומו כתא בודד – ביצית מופרית. מהתא הבודד הזה נוצרים כל מיליארדי התאים של גופנו, ובכללם תאי הנבט (שיהפכו בבא הזמן לתאי הרביה שעומדים בבסיס הדור הבא). בכל פעם ממיליארדי הפעמים שהתא משכפל את עצמו, הוא נדרש לשכפל גם את המטען הגנטי האצור בתוכו – מולקולת הדנ"א בת שלושה מיליארדי זוגות הבסיסים.[22] תהליך השכפול הוא מורכב ביותר ובמהלכו עלולות ליפול תקלות מסיבות שונות ומסוגים שונים. תקלות אלה, טעויות/שינויים אלה בהעתקה, מכונות מוטציות.

מוטציות עשויות להתרחש ממגוון של סיבות: חשיפה לחומרים כימיים מסוימים, חשיפה לקרינה ולחומרים רדיואקטיביים, או בשל מגוון תקלות "טבעיות" באחד מהתהליכים המורכבים הכרוכים בשכפול. התוצאות האפשריות לתקלות אלה מגוונות אף הן: החלפה של בסיס בבסיס אחר (מתוך הרצף בן שלושת מיליארד הבסיסים); הכפלה של קטעי דנ"א, היפוך של קטע (כלומר מטען גנטי שהוראותיו נקראות כעת בצורה הפוכה, ומניבות תוצאות אחרות), שינוי מקומו של קטע בדנ"א, שינוי במספר הכרומוזומים ועוד.

בתא מצויות מערכות בקרה שתפקידן לבקר את איכות ההעתקה ולתקן את התקלות הנופלות בה. מערכות אלה מטפלות ברוב התקלות, אולם למרות זאת אחדות מצליחות "לחמוק" מתחת עיניהן הפקוחות ובסופו של דבר, מוטציות קורות, והן אף שכיחות למדי. כמו כן, כאשר היצור החי או הצומח נמצא במצוקה, קיימת פגיעה במערכות הבקרה הללו, והתוצאה היא שיעור מוטציות גבוה עשרות מונים על פני השיעור הרגיל.[23]

 

מוטציה שעוברת לדור הבא

אם המוטציה אירעה באחד מתאי הגוף "הרגילים", נניח שתא עור הועתק שלא כראוי, כי אזי גם אם תהיה לארוע זה משמעות, היא תצטמצם לאדם בו אירעה המוטציה ולא תהיה לכך כל השפעה על צאצאיו.[24] אולם אם מוטציה גרמה לשינוי בתא רבייה, ואותו תא רבייה שימש ליצירת צאצא, תתבטא המוטציה בכל תאי גופו של הצאצא,[25] ויהיה לנו עסק עם אדם שהמטען הגנטי שלו שונה במעט מה"נורמה". אם המוטציה פגעה באחד מהגנים ושינתה אותו, נוצרה גירסא חדשה של הגן – אלל חדש.

 

מה בעצם בכוחה של מוטציה לחולל?

הרבה מאד, ולא כלום. תלוי היכן בדיוק פגעה המוטציה ומה הוא טיבה.

 

1. לא כלום

מרבית השינויים הללו מסתכמים בסופו של דבר בלא־כלום, על כל פנים בטווח הקצר. מרבית החומר הגנטי הוא אזור בלתי פעיל, ששינויים משינויים שונים מצטברים בו מבלי להשפיע על התפקוד[26] כמו כן, מרבית השינויים הם שינויים קטנים שאינם באים לידי ביטוי.

 

2. שינויים הגורמים לנזקים

אולם יש גם מוטציות הגורמות לנזקים כבדים. נכון להיום, אנו מכירים ארבעת אלפים סוגים שונים של מחלות תורשתיות, זאת אומרת, ארבעת אלפים פגמים שונים שאנשים שונים נושאים במטען הגנטי שלהם ואשר גורמים למחלות להם ו/או לצאצאיהם. דוגמא של מחלה תורשתית היא מחלת הטאי זאקס הפוגעת בעיקר בבני העדה האשכנזית שחלק מחבריה נושא את הפגם הגנטי הזה. דוגמות נוספות הן מחלת הסיסטיק פיברוזיס, אנמיה חרמשית, פולידקטיליה ואוליגודקטיליה (מספר אצבעות גדול או קטן מחמש) ואכונדרופלזיה (גמדות תורשתית).

הזכרתי לעיל את האפשרות למנין לא תקין של כרומוזומים (עודף או חוסר בכרומוזום מסוים), תופעה המתרחשת בעיקר כתוצאה של תקלה בתהליך המיוזה. תקלות אלה הן בדרך כלל הרסניות בכל הנוגע לבני האדם. לדוגמא, תסמונת דאון נגרמת מעותק עודף של כרומוזום מס' 21. (מעניין וחשוב לדעת כי שכיחותה של תסמונת זו תלויה בין השאר בגיל היולדת: סיכוייה של אשה בת 25 להוליד ילד עם תסמונת דאון הם 1 ל־1,400, ואילו בגיל 45, עולים הסיכויים ל־1 ל־19). תקלות מסוג זה בדרך כלל אינן עוברות לדור הבא משום שהצאצא הפגוע הוא בדרך כלל עקר. לא תמיד עודף של כרומוזומים מהווה קללה. בעולם הצומח נפוץ מצב שבו יש הכפלה של כל המטען הגנטי בתא (מצב הנקרא פוליפלואידיות), והוא מקנה לצמחים עמידות רבה יותר. בארץ מגדלים כמה גידולים שהושבחו גנטית באמצעות טכניקות מתקדמות ואשר המטען הגנטי שלהם הוכפל. הצמחים המושבחים חסונים ובריאים יותר, ומניבים תנובה הגבוהה פי כמה מגידולים רגילים.[27]

 

3. שינויים "נייטרליים" וחיוביים

לפעמים המוטציה גורמת לשינויים ממשיים אלא שהללו אינם משפיעים בהכרח לרעה, ויש מהם שמשפרים את מצבו של מושא המוטציה.

דוגמות לכך הן ההבדלים בסוג הדם, בגון העור, בצבע העיניים ועוד. דוגמא בולטת למוטציה "חיובית" היא המוטציה המאפשרת סבילות ללקטוז. מסתבר שבקרב היונקים, היכולת לעכל את הלקטוז שבחלב הולכת ונעלמת כאשר בעל החיים נגמל מהיניקה. מצב זה מאפיין גם את מרבית האנושות (כ־75% בערך מן הבוגרים מתקשים לעכל לקטוז). אולם ישנו הבדל חד בין בני הקבוצות השונות, כאשר בקרב עמים אפריקאיים ואסייתים שונים הרגישות ללקטוז נפוצה בכ־90% מקרב הבוגרים, בעוד אשר בקרב הצפון־אירופים הרגישות היא רק בקרב 5% מהאוכלוסיה! ההבדל הזה נעוץ במטען גנטי שונה, במוטציה שאירעה והתקבעה בקרב אוכלוסיות שעסקו בגידול בהמות מניבות חלב. נקל לשער את היתרון הרב שמוטציה כזו העניקה בכך שפתחה מקור מזון נוסף בפני מגדלי המקנה. בעצם אין קץ לדוגמות של מוטציות חיוביות, שכן כל תכונה חיובית שמעוגנת במטען הגנטי ואשר לא היתה חלק מהמטען הגנטי קודם לכן היא דוגמא של מוטציה חיובית. דוגמות נוספות יפורטו להלן בהמשך הספר.

 

האם המוטציות יכולות לגרום לשינויים יותר "מרשימים"?

ובכן, קודם כול, גם ההבדלים שמנינו הם די מרשימים. קחו לדוגמא הולנדי גבה קומה ובהיר והשוו אותו לפיגמי שחור עור ושיער שגובהו מטר וחצי ותראו שההבדלים די מרשימים. אלו הם הבדלים במטען הגנטי. אם נגדל את תינוקו של ההולנדי בכפר פיגמי ואת תינוק הפיגמים בכפר הולנדי הדבר לא ישנה את ההבדלים הללו הטבועים בכל תא מתאי גופם. הבדלים מסוג זה אינם נוצרים בבת אחת ובמוטציה יחידה. פרקי זמן ארוכים שבהם הצטברו מוטציות שונות בעמים שונים אלה הביאו לשוני הרב שבין שתי הקבוצות הללו.

אולם, לפעמים יש בכוחה של מוטציה בודדת לחולל שינוי מרחיק לכת. בעיקר אמורים הדברים במוטציות הפוגעות בגנים הנקראים גנים רגולטורים. תפקידם של הגנים הרגולטורים הוא לווסת את מידת הביטוי של הגנים האחרים ואת משכו. מוטציה בגן רגולטורי עשויה לגרום לעצירה / האטה / האצה / פיתוח של מבנה מסוים או התנהגות מסוימת בפרט, ובכך לגרום לתוצאות מרחיקות לכת.

לעצירה / האטה בתהליך, קוראים נאוטניה, ואילו להאצה / פיתוח של תהליך קוראים היפרמורפיזם.

 

נאוטניה

כאמור, כאשר מוטציה גורמת לתהליך מסוים להעצר או להאט קוראים לכך נאוטניה. הכוונה היא שמבנה או תהליך מסוים המאפיין שלב מוקדם בחייו של בעל החיים, ממשיך ללוות אותו גם בשלבי החיים המאוחרים שלו, בעוד השינוי וההתפתחות מעוכבים.

דוגמא לכך היא נטייתם של כלבים בוגרים לקשקש בזנבם, תכונה המאפיינת גורי זאבים. דוגמא נוספת היא כנפיהם של העופות הלא־מעופפים: הפרופורציות של כנפיים אלה מאפיינות בדרך כלל את הפרופורציות של כנפי הגוזלים. על מנת "להפיק" כנפיים לא־מעופפות כמו שיש ליען די בכך שהגן המווסת את צמיחת הכנפיים יעבור מוטציה ויעצור את צמיחת הכנף בטרם עת - ישאיר אותה במצב הילדותי. מובן שעל מנת שהתקלה הזו תתקבע ותהפוך לנורמה באוכלוסיה עליה להיות תקלה שאינה פוגעת בסיכויי ההישרדות של העוף, כגון בעוף חזק וגדול דוגמת היען או בעוף שחי באזור נטול סכנה כמו הדודו. גם באדם יש מרכיבים של נאוטניה, כגון: הסבילות ללקטוז שבחלב (המאפיינת את גורי היונקים אך הנעלמת בדרך כלל בקרב יונקים בוגרים), ואף מבנה הגולגולת (הדומה דמיון מפתיע לגולגולת של שימפנזה עוּבּר...) ואף ההליכה על שתיים. נשים מגלות תכונות נאוטוניות ביחס לגברים במידת שיעור הגוף, גוון הקול ותכונות נוספות. 

נאוטניה מסוג "מרשים" יותר היא זו שמאפשרת לבעל חיים להיות בוגר מינית ולהעמיד צאצאים מבלי להגיע לבגרות פיזיולוגית (פרוגנזיס). דוגמא בולטת לכך מספק האקסולוטל המקסיקני (Axolotl). בעל חיים זה שייך למחלקת הדו־חיים (בדומה לסלמנדרות ולצפרדעים). כידוע, בשלב החיים הראשון של הדו־חיים הם חיים במים ונושמים באמצעות זימים ואף מזכירים דגים במראיהם החיצוני. בשלב הבוגר של חייהם הם מפתחים ריאות וחיים אף מחוץ למים תוך איבוד הדמיון לדגים. בשלב זה הם בוגרים מינית ומעמידים צאצאים. בתנאים רגילים, האקסולוטל נשאר בשלב הראשון שלו כל ימי חייו ונעשה בוגר מינית באותו שלב ראשוני. הסיבה לכך שהאקסולוטל נשאר כל חייו בשלב הראשָן נעוצה בחוסר בהורמון המעורר את בלוטת התריס (כתוצאה ממוטציה). מעניין לציין שהמידע הגנטי הנחוץ למעבר לשלב הבוגר קיים עדיין אצל האקסולוטל, וכאמור, רק "תקלה" שהפסיקה את ייצור ההורמון היא זו שגורמת לו להישאר ראשן. ניתן לגרום לאקסולוטל להתפתח ולעבור לשלב הבוגר־פיזיולוגית שלו על ידי החדרת יוד או החדרת ההורמון החסר תירוקסין. אקסולוטלים אלה מפתחים ריאות ומקבלים מראה דמוי לטאה.[28]

 

היפרמורפיזם

בעוד שבנאוטניה מתחולל עיכוב/עצירה של התפתחות איברים ותכונות מסוימות, הרי שבהיפרמורפיזם מתחולל ההיפך: פעילות יתר העשויה לגרום להתפתחות מואצת של איבר או תכונה מסוימים.

דוגמות להיפרמורפיזם הן התפתחות של שיער והפיכתו לחלק גוף שאינו מוגדר עוד כשיער, כגון קרן הקרנף, קוצי הקיפוד והדרבן ושערות החוש בשפמם של יונקים מסוימים. ניתן לראות את מוחו המפותח של האדם כהיפרמורפי ביחס למוחם של קופי האדם.

היפרמורפיות וניאוטניה יכולות אפוא לשכון בכפיפה אחת, כאשר מוטציות שפוגעות בגנים מסוימים גורמות לגנים מסוימים לפעול באופן ניאוטני ולגנים אחרים לפעול באופן היפרמורפי.

 

 


אקסולוטל

היצור החביב שבתצלום סובל מפגם בפיגמנטציה ולכן הוא ורוד. ששת ה"קישוטים" שלראשו הם הזימים, המאפשרים לו לנשום מתחת למים. בתנאים רגילים, יישאר האקסולוטל כל ימיו בצורה זו.

 


אקסולוטל יבשתי (Terrestrial Axolotl. © Henk Wallays)

אקסולוטל שייחשף ליוד, יעבור התפתחות בדומה למיני סלמנדרה אחרים, ויהפוך לבעל חיים יבשתי. בין השאר הוא יאבד את הזימים המעטרים אותו.

ובכל זאת, כמה כבר אפשר להשתנות?

רגע לפני שנמשיך, ברצוני להסב את תשומת הלב לנקודה חשובה:

ברצוני להציג בפניכם שני יצורים שונים למדי, ולשאול אתכם על הסבירות שהאבולוציה חוללה תמורה כה משמעותית באחד מהם, עד שבסופו של דבר הוא הפך ליצור האחר, השונה ממנו מאד.

היצור הראשון, נקרא לו א', הוא יצור החי בתוך המים, נושם רק בתוך המים באמצעות זימים, חסר גפיים אך בעל זנב ארוך ומרשים ונראה כמו סוג של דג. האחר, ב', בעל חיים קצר ונטול זנב, בעל ארבע רגליים ובעל ריאות מפותחות עמן הוא נושם מחוץ למים,

המחקר טוען כי יצור א' התפתח ליצור ב'.

האם אין הדבר מופרך?

ומנגד, טענה זו מזכירה את דברי חז"ל שצוטטתי בתחילת הספר:

צבוע זכר לאחר שבע שנים נעשה נקיבה, נקיבה לאחר שבע שנים נעשה עטלף, עטלף לאחר שבע שנים נעשה ערפד, ערפד לאחר שבע שנים נעשה קימוש, קימוש לאחר שבע שנים נעשה חוח, חוח לאחר שבע שנים נעשה שד (ברייתא בבבלי בבא קמא טז א, וראה מימרא דומה בשם ר' זביד בירושלמי שבת א, ג).

הברייתא טוענת שבעלי חיים עשויים לעבור תמורות משמעותיות ולהפוך מבעל חיים אחד למשנהו.

דעה ידועה נוספת בחז"ל היא שהכנים אינן נוצרות מפריה ורביה (שבת ק"ז ע"ב) וכי לכן ההורגן בשבת פטור. וכתב על כך בתחילת המאה הקודמת בעל המשנה ברורה (שטז ס"ק לח) שהכינה אינה באה מזכר ונקבה אלא נוצרת מן הזיעה לעומת הפרעוש שהוייתו מן העפר. לפי דעה זו, יצורים חיים ורוחשים עשויים להתפתח מחומר דומם. 

 


אולם כשבא המחקר וטוען בפנינו שיצור א' הפך ליצור ב', אנו מתייחסים אליו בחוסר אמון מופגן, בגלל הרגלי החשיבה שניטעו בנו.

ובכן, לגבי היצורים א' וב', אולי כבר ניחש הקורא שמדובר בתהליך הקורה מידי יום ביומו בעולמנו: תהליך הגלגול של הראשן לצפרדע, תהליך שבו מתחולל מהפך של ממש בבעל החיים המופלא הזה. יכולתי כמובן להביא כדוגמא את הגלגול שעובר הזחל הארוך והשמן כשהוא הופך לחרק מעופף עדין שנראה שדבר אין לו במשותף עם קודמו. אולם אני סבור שהמופלא מכול הוא תהליך שכל אחד מהיצורים החיים עובר במהלך חייו: תהליך שבו תא אחד בודד, ביצית מופרית, מתחלק, מתרבה ומתמיין והופך לבעל חיים. תהליך של אבולוציה מתרחש בכל אחד מאתנו, והוא מהווה הוכחה שאכן יצור חי ובעל נשמה יכול להתפתח מיצור שאינו אלא תא אחד.

צפרדע כמעט־בוגרת לעומת ראשן (© Christian Fischer 2008)

כאשר הצפרדע תשלים את התפתחותה, היא תאבד גם את הזנב הקצר שבתמונה. הצפרדע היא בת למחלקת הדו־חיים, אותה היא חולקת עם הקרפדות, התולענים, הסלמנדרות הידועות ועוד.

 

[הערה: לפניך עותק שאינו מותאם לקריאה מיטבית. לצפייה בעותק פידיאפ מסודר, היכנס לאתר:

http://www.toraumada.org.il/

לחלופין, קישורית ישירה להורדת הספר:

http://www.toraumada.org.il/toraumada1stEd.pdf

הספר הוא בן 262 עמוד וכדאי לקרוא את העותק המותאם לקריאה...]

 

 


4 המוטציה ברמת האוכלוסיה

עד כה דנו במשמעותה של מוטציה בבעל חיים בודד וצאצאיו, אולם ענייננו כאן הוא בעיקר באוכלוסיות של בעלי חיים ובזאת נעסוק בפרק זה.

 

שכיחות האָלֶלִים השונים באוכלוסיה

כפי שציינתי לעיל לגנים מסוימים יש יותר מגירסא אחת, וגירסאות שונות אלה נקראות: אָלֶלִים. ציינו לעיל את האללים השונים הקובעים את סוג הדם. אללים אנושיים ידועים אחרים הם האללים הקובעים את צבע עיניו של האדם, את צבע עורו ותכונות אחרות. אללים שיש להם חשיבות מיוחדת הם אלו הקשורים לפגמים גנטיים: ציינתי לעיל את העובדה שידועים עד כה כ־4,000 גנים שיש להם גם אלל פגום הגורם למחלות וליקויים תורשתיים כגון: סיסטיק פיברוזיס, טיי זאקס, עיוורון צבעים, המופיליה ועוד. 

השכיחות של הגירסאות השונות הללו, של האללים הללו, אינה מתפזרת בהכרח באופן שווה באוכלוסיה, כמו כן, שיעור שכיחותה באוכלוסיה אחת אינו זהה בהכרח לשיעור שכיחותה באוכלוסיה אחרת. גם באוכלוסיה נתונה אחת, שכיחות זו עשויה להשתנות במשך הזמן, כאשר גירסה חדשה של אלל עשויה להפוך לגירסא השכיחה באוכלוסיה ולדחוק את רגליה של הגירסא המתחרה. (במקרה שאלל מסוים דוחק לחלוטין את האלל המתחרה ונמצא בקרב כל בני הקבוצה, אנו אומרים שהאלל עבר "קיבוע" (Fixation), והוא "אלל מקובע").

לדוגמא, האלל הפגום הגורם למחלת הטיי זאקס שכיח בעיקר בקרב יהודים ממוצא אשכנזי. באוכלוסיית ארצות הברית, נמצא את האלל הזה אצל אחד מכל 27 יהודים אשכנזים (זאת אומרת, בקרב כ־3.7% מכלל האוכלוסיה), ולעומת זאת בקרב האוכלוסיה הנוכרית נמצא את האלל הזה אצל אחד מכל 300 (כשליש האחוז מכלל האוכלוסיה).[29] אנשים אלה הנושאים אלל פגום אחד אינם חולים במחלה, שכן העותק השני והתקין שיש להם הוא דומיננטי ומחפה על העותק הפגום. אמנם, אם שני אנשים הנושאים עותק פגום יינשאו זה לזו וכל אחד יוריש את העותק הפגום שלו לצאצא, יהיה הצאצא חולה במחלה. הסיכוי לנישואי שני נשאים באוכלוסיה היהודית הוא אחד ל־729 (27X27), ואילו בקרב האוכלוסיה הנוכרית הסיכוי הוא אחד ל־90,000 (300X300). מה שמדגים את הצורך של בני זוג מהאוכלוסיה האשכנזית לעבור בדיקת התאמה גנטית לפני הנישואין.

דוגמא נוספת מתחום סוג הדם: לאינדיאנים בני פרו, לבני הבורובו בברזיל ולשומפנים בניקובר (הודו) יש סוג דם אחד בלבד: O (גם בקרב שבטים אינדיאניים נוספים יש שכיחות גבוהה מאד של סוג דם זה). 82% מבני שבט בלקפוט, מאידך, נושאים דם מסוג A דווקא, בדומה ללפים הסקנדינביים (63%). 5% מהיהודים ממוצא מערב־אירופי נושאים סוג דם AB, לעומת 8% בקרב יהודים ממוצא מזרח־אירופי. שיאני סוג הדם AB הם בני האיינו ביפן (18%). טבלאות מפורטות ניתן למצוא ברחבי האינטרנט.[30]

מה משפיע על שכיחותם של האללים השונים? יתר על כן, כיצד נוצר מצב בו אלל אחד נעשה הגורם השכיח באוכלוסיה מסוימת בעוד האלל המתחרה נעשה שכיח באוכלוסיה אחרת? בנושא זה נעסוק כעת.

 

שינוי שיעור השכיחות באוכלוסיה על ידי ברירה מלאכותית וברירה טבעית

ראינו לעיל כיצד התערבות האדם יכולה להשפיע על התפתחות זנים שונים של בעלי חיים וצמחים. האדם בוחר מבין מגוון הפרטים השונים של בעלי החיים והצמחים שעומדים לרשותו – איזה מהם יעמיד את הדור הבא של הצאצאים, ובכך הוא מעלה את שכיחותן של התכונות הרצויות לו, בדור הבא, על חשבון התכונות המתחרות ששכיחותן הולכת ופוחתת. כאשר אדם בורר, דור אחר דור, את הפרות בעלות תנובת החלב הגבוהה ביותר, מה שהוא בעצם עושה זו ברירה של אלל מסוים (האלל המכתיב תנובת חלב גבוהה), והעדפתו על פני האלל המתחרה (המכתיב תנובת חלב נמוכה יותר). בכך, שכיחותו של האלל המועדף והנברר עולה ביחס לשכיחותו של האלל הדחוי. נמצא שבמשק האנושי לא לכל האללים יש הזדמנות שווה לשגשג ולעבור לדור הבא.

אולם, מה קורה בטבע? האם בטבע יש הזדמנות שווה לכל האללים? לכל הגירסאות השונות?  

ובכן, מסתבר שגם הטבע הוא בררני למדי, אולי אפילו יותר מדי... בעלי חיים רבים נולדים בטבע, אולם רק מיעוט שבמיעוט זוכה להעמיד צאצאים, ורק מיעוט שבמיעוט מצאצאים אלה זוכה לשרוד ולהעמיד צאצאים גם הוא. צא וראה שאפילו "מלך החיות", האריה, זוכה לכך שרק חמישית מצאצאיו ישרדו את השנתיים הראשונות לחייהם![31] וכמובן, לא כל גורי האריות שהגיעו לגיל שנתיים יזכו להעמיד ולדות. אין צורך להכביר במלים על מינים שונים של דגים המטילים מיליוני ביצים מידי שנה, ואשר רק מתי מעט מהם שורדים.

ומה מעיב על סיכוייהם של בעלי החיים לשרוד ולהעמיד צאצאים?

מגוון סיבות: טורפים, מחלות, רעב, צמא ותאונות הם גורמים הגודעים את חייהם של רוב בעלי החיים הנולדים בטבע לפני הגיעם לבגרות ולפני שהעמידו צאצאים משלהם.

גם כאשר בעל חיים זכה והגיע לבגרות, אין זה אומר שהוא יזכה להעמיד צאצאים. בקרב מינים רבים התחרות על הרביה היא תחרות קשה ורחוקה מלהיות שוויונית. בעלי חיים מסוימים יזכו להפרות נקבות רבות, ובעלי חיים אחרים לא יזכו לכך כלל. בחלק מן המינים הדבר תלוי במאבקים שונים שמנהלים ביניהם הזכרים על עמדת השליטה (בחלק מן המינים רק מנהיג הקבוצה הוא המפרה), ובחלק מן המינים הדבר תלוי פשוט במידה בה בעל החיים נושא חן בעיני הנקבות.

על פי מה נקבע מי ישרוד ומי לא?

הדעת נותנת שבקרב אוכלוסיה של בעלי חיים שחשופים תדיר לסכנות האמורות, ייטיבו לשרוד אלו שמתאימים יותר לאתגרים שמציבה סביבת החיים שלהם. "התאמה" עשויה לשקף כל תכונה שהיא, כאשר תכונה המתאימה לסביבה מסוימת עשויה להיות לרועץ בסביבה אחרת. תכונות אלה יכולות להיות: מהירות, חוזק, עמידות בפני מחלות מסוימות או בפני טפילים מסוימים, אומץ, פחדנות, גודל, כסות פרווה סמיכה/דלילה יותר, צפורניים ארוכות יותר וכדומה.

חשוב גם להבין שלכל תכונה יש גם מחיר, ולכן גם גבול עליון. ניקח לדוגמא עדר של זברות המתמודדות עם טורפים דוגמת אריות. הדעת נותנת שככל שהזברה תהיה מהירה יותר, כן היא תשרוד טוב יותר מחברותיה (הזברה לא צריכה להיות מהירה יותר מהאריה, כי אם מהירה יותר מחברותיה הנמלטות..). לזברה בעלת רגליים קלות וארוכות יהיה אפוא סיכוי טוב יותר לשרוד ולהעמיד צאצאים, ואנו נצפה לראות במהלך הדורות זברות בעלות רגליים ארוכות יותר וקלות יותר. (כלומר, כשם שהאיכר בורר לו את הפרות בעלות תנובת החלב הגבוהה ביותר, וכעבור כמה דורות אנו מגלים עדר עם תנובת חלב גבוהה מדור המייסדות, כן נסיבות חייהן של הזברות בוררות את הזברות בעלות הרגליים הקלות והמהירות, ואנו נצפה לראות מדור לדור זברות מהירות יותר ויותר). אולם הדבר אינו כה פשוט, משום שלרגליים קלות וארוכות יש גם מחיר כבד: חשיפה גבוהה יותר לפציעה ולשברים לעומת רגליים חסונות וקצרות, סיכון שמשמעותו מבחינת הזברה גזר דין מוות (בפי הטורפים). מה מסוכן יותר מבחינת "ניהול הסיכונים" של הזברה: להיטרף בגלל מהירות בלתי מספקת או להיטרף בגלל רגל שנשברה? אין לכך תשובה חד משמעית משום שהתשובה תלויה גם בסביבה: האם מדובר בעדר זברות קטן יחסית הנמצא באזור השורץ אריות (במקרה זה עדיף להיות מהיר מיתר הזברות), או שמא מדובר בעדר גדול יותר הנמצא באזור שאין בו אריות רבים (במקרה זה עדיף להיות חסון). דבר זה יקבע מי בסופו של דבר יהפוך להיות הנפוץ יותר בעדר הזברות בדור הבא: הזברות קלות הרגליים והמהירות או הזברות איתנות הרגליים.

וכך בכל דבר: השריון העבה של הצב גורם לו להיות איטי ומסורבל. האם עדיף שריון כבד ומגן יותר או שריון קל ומגביל פחות? תלוי בסביבה ובסכנותיה.

לעתים ה"מחיר" הוא מסוג אחר: ידוע ש"אין ארוחות חינם", וכל תכונה שבעל החיים מתהדר בה "עולה כסף": האנרגיה שבעל החיים משקיע בבניית האיבר ובהחזקתו, האנרגיה שהוא משקיע בהפעלת האיבר. אנרגיה זו מקבל בעל החיים ממזונו, והמזון הוא מצרך מוגבל וגם מסוכן (אם הוא אוכל־עשב, הרי הוא חושף את עצמו במשך שעות רבות לטורפים. גם אם הוא נמנה על הטורפים, יש לזכור שפעולת הציד עצמה מסוכנת גם לטורף). נוסף על כך, האנרגיה שצורכת בניית גופו של בעל החיים והפעלתו מתחרה באנרגיה הנדרשת לתהליך ההריון והמלטת הצאצאים, תהליך הדורש כמויות עצומות של אנרגיה. מה עדיף? להשקיע בבניית גוף חסון וגדול או להשקיע ביצירת צאצאים? ואם בצאצאים עסקינן: האם להשקיע במספר רב של צאצאים קטנים, או במספר מועט של צאצאים גדולים? האם להמליט כמה פעמים בשנה או פעם בכמה שנים? (מדובר כאן בהשקעה כפולה: האנרגיות העצומות הכרוכות בתהליך ההריון עצמו וההשקעה הרבה הנדרשת על מנת לשמור ולהאכיל את הצאצאים).

מובן שהעדיפות היא להמליט כמה שיותר פעמים, כמה שיותר ולדות, ושיהיו כמה שיותר גדולים וחסונים. אבל אלו הן מותרות שאינן ניתנות חינם בטבע, ובעל החיים נדרש לשמור על איזון בין כמות הצאצאים שהוא מסוגל להביא לעולם, לבין יתר התכונות הדרושות להישרדותו כמו פיתוח גוף חסון ומהיר. שכן כמות האנרגיה המוגבלת משמשת לשני הדברים הללו גם יחד ומגבילה את שניהם גם יחד.[32]

הוי אומר, כשאנו מדברים על התכונות שיגרמו לכך שבעל חיים מסוים יזכה להוריש את תכונותיו במידה רבה יותר מחביריו, בגלל התאמתו לסביבה התורמת להישרדותו – אנו מדברים על התאמה לסביבה. לא על חוזק או מהירות או גודל כשלעצמם.

הגיוני, הלא כן? ובכל זאת אביא כמה דוגמות מהטבע שמדגימות את הברירה הטבעית בפעולה:

1. ברירה טבעית: דגי גוּפּי 1

דגי גוּפּי הם דגים קטנים וססגוניים החיים בנהרות דרום־אמריקה. דגים אלה שונים זה מזה במידת ססגוניותם ובכתמים שעליהם. לססגוניות ולבולטוּת של דגים אלה יש יתרון וחסרון: הבולטות מושכת את תשומת לבן של נקבות דגי הגופי, ודגים אלה זוכים להתרבות יותר מהדגים הבולטים פחות. מצד שני, בולטות זו מושכת גם את תשומת לבם של הטורפים ובכך היא גורמת להתמעטותם של הדגים הבולטים.

במחקר שנערך על דגי גופי[33] חולקו דגי גופי מכל הסוגים למספר בריכות מלאכותיות:

בריכות בעלות חלוקי נחל גדולים (בהן דגים בעלי כתמים גדולים בולטים פחות) ובריכות בעלות חלוקי נחל קטנים (בהן דגים בעלי כתמים קטנים בולטים פחות). כמו כן, בחלק מן הבריכות הוכנסו דגים טורפים ובחלק לא.

כעבור כ־15 דורות של דגי גופי נבדקה שוב אוכלוסיית כל הבריכות. הטבלה שלהלן מציגה איזו אוכלוסיה נמצאה בכל בריכה כעבור 15 דורות אלה:

 

בריכה עם דגים טורפים

בריכה ללא דגים טורפים

בריכה עם חלוקי נחל גדולים

דגים בעלי כתמים גדולים

דגים בעלי כתמים קטנים

בריכה עם חלוקי נחל קטנים

דגים בעלי כתמים קטנים

דגים בעלי כתמים גדולים

כלומר: בבריכות בהן היו דגים טורפים, "נעלמו" הדגים הבולטים ואוכלוסיית הדגים שנשארה היתה מורכבת מהדגים שלא בלטו בסביבה ושזכו לחמוק מעיניהם של הטורפים. ואילו בבריכות בהן לא היו דגים טורפים, "נעלמו" הדגים שלא בלטו, ואוכלוסיית הדגים שנשארה היתה מורכבת מהדגים שבלטו בסביבה ולכן זכו הם למשוך את תשומת לבן של נקבות הגופי. בכך הודגמה כוחה של הברירה על ידי טורפים, והברירה על ידי נקבות.

זו דוגמא פשוטה במיוחד המדגימה את עקרונות היסוד של הברירה. דוגמא מאלפת בהרבה נובעת מהמחקר הבא על דגי הגופי:

2. ברירה טבעית: דגי גופּי 2

מחקר מעניין נוסף[34] נערך בחיק הטבע. דגי גופי הועברו לשני אזורים שונים בנהר: אזור אחד בו אין נוכחות של דגים טורפים ואזור שני בו קיימת נוכחות של טורפים.

כעבור שמונה שנים (כשלושים דורות במונחים של דגי גופי) שבו החוקרים ומצאו ששתי האוכלוסיות נבדלו זו מזו בצורה מעניינת למדי:

באזור שבו לא היו דגים טורפים, דגי הגופי השריצו צאצאים גדולים ובמספר מועט יחסית לדגי הגופי שחיו באזור בו היו דגים טורפים, שהשריצו צאצאים קטנים יותר ובמספר מרובה.

הסיבה להבדלים אלה היא שבמקום שבו יש דגים טורפים קיים סיכון שהצאצאים ייטרפו או שהאֵם תיטרף ולא תינתן לה הזדמנות נוספת להשרצה, ולכן יש עדיפות לדגים המשריצות בכל פעם מספר רב של צאצאים.

מצד שני, בסביבה בה אין סכנה מצד טורפים, יש עדיפות לצאצאים גדולים יותר, שיוכלו להתמודד טוב יותר בתחרות על משאבי מזון, לדוגמא.[35]

המחקר על דגי הגופי מהווה הדגמה נאה לאופן בו תכונות הנמצאות באוכלוסיה בשכיחויות שונות (כתמים גדולים/קטנים; השרצת דגים קטנים ורבים / גדולים ומעטים) מושפעות מקיומם של טורפים, מסיכויי רבייה, ומסיכויים למצוא מזון. כל התכונות הללו היו מצויות בשכיחות זו או אחרת בקרב דגי הגופי, אולם כעבור שלושים דורות עלתה שכיחותן של תכונות מסוימות שהתאימו יותר לסביבת הדגים ככל שירדה שכיחותן של תכונות שלא התאימו יותר, ובכך נוצרו אוכלוסיות שונות מאותה אוכלוסיה מקורית.

3. ברירה טבעית: לטאות 

דוגמא מאלפת נוספת להיווצרות של זנים שונים בפרק זמן זעום הודגמה במחקר שהתמקד בלטאות מסוג Italian wall.[36] בשנת 1971 הועברו חמשה זוגות של לטאות מסוג זה מאי אחד בים האדריאטי לאי שכן. שלושים ושש שנים לאחר מכן נבדקה אוכלוסיית הלטאות שהועברה ונמצא כי התחוללו בה שינויים מפליגים. השינויים כללו הבדלים בגודל ובצורת הראש, בעוצמת הנשיכה, ולמרבה הפלא, בפיתוח מבנים חדשים בדרכי העיכול (מסתמים צקאליים: מחיצות במעי הגורמות להאטה במעבר האוכל ומאפשרות לחיידקים לפרק את החלקים הצמחיים הקשים לעיכול). גם הבדלים התנהגותיים נצפו. המקור לכל השינויים הללו היא העובדה שהאי שממנו הגיעו הלטאות הוא אי צחיח יחסית ובו תזונת הלטאות מושתתת על חרקים, ואילו האי שהלטאות הועברו אליו עשיר בצמחיה אשר מספקת כשני שלישים מתצרוכתן של הלטאות. בעקבות המעבר לתזונה צמחית, התפתחו מבנים שאפשרו התמודדות טובה יותר עם מזון צמחי. כל זאת בפרק זמן שנחשב זעום במיוחד.

 

4. ברירה טבעית במוטציה אחת: חלזונות

מקרה מעניין המדגים כיצד מוטציה בודדת עשויה לגרום להתפצלות של מינים:  חלזונות מסוג Sastuma חשופים לאיומי נחש קטן מסוג Pareas iwasakii. לנחש זה מערכת שיניים המותאמת במיוחד לשליפת החלזונות מקונכייתם, אלא ששיניו מותאמות לקונכיות שהפיתול שלהן הוא בכיוון השעון, כמרבית הקונכיות. מסתבר שמוטציה בודדת גורמת לכך שחלק מן החלזונות יגדלו קונכיה עם פיתולים ההפוכים לכיוון השעון. מוטציה שכזו גוזרת בדרך כלל כליה על החלזונות שלקו בה, היות וצורת הקונכיה קובעת גם את מיקום איברי הרביה של החלזון והפיתול ההפוך מקשה מאד על רבייתו של חילזון מוטנטי כזה עם יתר החלזונות שבקבוצה. למרות זאת, מסתבר שמספר החלזונות "ההפוכים" הולך ורבה במקומות בהם חשופים החלזונות לאיומי הנחש היות והקונכיה ההפוכה מקנה יתרון הישרדותי לחילזון. הקושי ברביה בין חילזון "רגיל" ל"הפוך" עשויה להוות ברבות הימים חיץ בין שני סגנונות אלה של חלזונות ולהוביל ליצירת שני מינים שונים, כל זאת בגלל מוטציה בגן בודד.[37]

 

עליה בשכיחות של גנים שאינם מקנים יתרון (לכאורה)

להרחבת ההבנה, אני מביא בשני ה"מאמרים המוסגרים" שלהלן שתי תופעות נוספות העשויות להשפיע על עלייה בשכיחות של אלל שבמבט ראשון אינו מקנה כל יתרון. שתי התופעות הללו מעניינות ומלמדות, אולם אינן חובה לצורך הבנת יתר חלקי המאמר.

מוטציה מזיקה שמועילה

לעתים מוטציה מסוימת גורמת לנזק, ולמרות זאת שכיחות האלל הפגום עולה, מכיון שבסופו של דבר טמונה בנזק הזה תועלת הישרדותית.

אנמיה חרמשית היא מחלה תורשתית אשר גורמת לייצור לא תקין של המוגלובין. שמה של המחלה נובע מעיוות כדוריות הדם לצורה דמוית חרמש.

(למעוניינים במידע נוסף: במחלת האנמיה החרמשית קיימת מוטציה בגן המוגלובין B (HBB) המקודד פרוטאין בטא גלובין. בעוד שאלל נורמלי מקודד חומצה גלוטמית במקטע השישי של הבטא גלובין, המוטציה גורמת לקידוד ולין. שינוי זה מחומצת אמינו הידרופילית לחומצת אמינו הידרופובית מעודד היקשרות בין מולקולות ההמוגלובין. עם פלמור ההמוגלובין נגרם עיוות לתא הדם האדום והוא מקבל צורה "חרמשית". תאים כאלה מפונים במהירות ממחזור הדם, במיוחד בטחול, שם הם נהרסים).

אדם שנושא שני אללים פגומים של גן זה, ילקה במחלה וחייו יתקצרו משמעותית. אנו נצפה ששיעור השכיחות של אלל זה ילך ויפחת שהרי בדרך הטבע אנשים הנושאים את האלל הפגום הזה יעמידו פחות צאצאים מחבריהם. ואכן אלל זה כמעט שאינו קיים ברחבי העולם. כמעט – למעט אפריקה השחורה, שם – לא זו בלבד שהאלל קיים, אלא ששיעורו גבוה מאד: בין 10% ל־40% מכלל האוכלוסיה (ארגון הבריאות העולמי, אנמיה חרמשית).

מסתבר שאנשים הנושאים את האלל הפגום הגורם לאנמיה חרמשית פגיעים פחות למחלת המלריה, מחלה הנפוצה בעיקר באפריקה השחורה ואשר גורמת לכחצי מליארד חולים ולשני מליון מתים מידי שנה בשנה.

מאחר ונשאים של אנמיה חרמשית מחוסנים באופן יחסי בפני המלריה, נמצא שלמרות שהחולים במחלה (קרי, הנושאים את שני העותקים הפגומים) ישרדו פחות מהבריאים, הרי שאותם אנשים הנושאים עותק אחד בלבד של האלל הפגום, שורדים טוב יותר מאנשים בריאים לחלוטין ששני העותקים שלהם תקינים ואשר לכן הם חשופים יותר למחלת המלריה. בכך באופן טבעי גדל שיעורם של הנושאים את האלל הפגום ביחס לאלו שלא נושאים אותו (וולמס ושות, מלריה).

פליאוטרופיה

כאשר אנו רואים שתכונה מסוימת הולכת ונעשית שכיחה יותר ויותר באוכלוסיה אנו מחפשים את היתרון ההישרדותי שלה ביחס לתכונות המתחרות. אולם לא תמיד נובע הדבר מיתרון הישרדותי של התכונה המסוימת הזו. לפעמים יש לנו עסק עם פליאוטרופיה. פליאוטרופיה היא תופעה בה גן בודד משפיע על מספר תכונות במקביל, מבלי שיהיה בין תכונות אלה קשר גלוי לעין. כתוצאה מכך, אם אחת מהתכונות הקשורות לגן זה תגלה עדיפות בהישרדות ותהפוך להיות התכונה הנפוצה באוכלוסיה, דבר זה יגרור אף את יתר התכונות הקשורות לאותו גן, אף אם להן עצמן אין יתרון ידוע ביחס לתכונות המתחרות. הדבר יהיה מובן יותר בדוגמא שלהלן:

בסיביר נערך מחקר מאלף בן ששים שנה בניסיון לביית שועלי כסף, מחקר שהחל במאמציו של החוקר בליאייב (Dmitry K. Belyaev, ראה: שמני, בליאייב). בליאייב הגדיר את "מרחק המנוסה" כמדד ל"ביות". הוא בחר את השועלים הכי "מבויתים" והעמיד מהם את דור השועלים הבא, והמשיך לברור בכל דור את השועלים ה"מבויתים" ביותר.

("מרחק המנוסה" הוא המרחק שבו בעל החיים מפסיק מעיסוקיו ו"מחליט" שעליו לנוס כתוצאה מאיום כלשהו. ככל שמרחק המנוסה גבוה יותר, כלומר, שבעל החיים חש מאוים פחות מקרבתו של האדם ומוכן להתקרב לאדם, בעל החיים נחשב כמבוית יותר).

למרבה הפלא, למרות שהברירה התייחסה תמיד רק לשאלת הביות, התברר כעבור כמה דורות שהשועלים השתנו בכמה מאפיינים נוספים, והלכו ונעשו דומים בכמה מאפיינים לכלבים: פיתחו אזניים שמוטות, חרטום קצר יותר וכתמים על הגוף, ואף החלו לנבוח ולהשמיע קולות הדומים לקול שמשמיעים הכלבים. 

מסתבר אפוא שהגן שאחראי להתנהגותם ה"מבויתת" של השועלים, אחראי באותה המידה גם לתכונות האחרות של השועל שהשתנו. (מחקר זה שפך אור על ביותם של הכלבים, שהרי בכלבים, שמוצאם מהזאב, אירע גם כן השינוי ההדרגתי הכרוך בביות).

תופעה זו היא חשובה במיוחד. משום שפעמים רבות אנו נתקלים בתכונה שהשתנתה ואנו שואלים את עצמנו מדוע השתנתה תכונה זו, או: מדוע תכונה זו הלכה והפכה לנורמה באוכלוסיה למרות שאיננו רואים את היתרון שיש בתכונה זו על פני התכונות המתחרות.

ומסתבר אפוא שלא תמיד עלינו לחפש את היתרון של כל תכונה ותכונה בפני עצמה, אלא לבדוק אם היא אינה קשורה בקשר פליאוטרופי לתכונה אחרת בעלת יתרון הישרדותי.

 

 

 

סיכום ביניים

ראינו אפוא שהגנים, החורצים את המאפיינים שלנו ושל כל חי וצומח, מופיעים בכמה גירסאות (אללים), בעקבות המוטציות הקורות בתהליך העתקת המטען הגנטי. ראינו כמו כן שרק מיעוט מן הצאצאים שורדים ומגיעים לבגרות, ופחות מהם מעמידים צאצאים. מי זוכה במירוץ הזה לחיים? הן ההיגיון והן המחקר מראים שזוכה לכך מי שמתאים במידה הרבה ביותר לסביבתו, מבין אחאיו הרבים ומבין חביריו לעדר/להקה. לתהליך ההגיוני והטבעי הזה קוראים "ברירה טבעית" והוא בורר מידי דור את המותאמים ביותר לסביבתם כשם שב"ברירה מלאכותית" בורר האדם את אלה המותאמים ביותר לצרכיו. כשם שצרכיו השונים של האדם גורמים לפיתוח זנים שונים של בעלי חיים העונים על דרישותיו, כן נסיבות החיים השונות והמשתנות של בעלי החיים בוררים ומפתחים זנים שונים המותאמים כל אחד לדרישות סביבתו.

אולם, קיימים בטבע מנגנונים נוספים הפועלים לצד הברירה הטבעית ולפעמים מאפילים עליה. ועל כך להלן.

 

סחף גנטי

סחף גנטי הוא כינוי לתהליך הקורה באוכלוסיות קטנות והגובר לעתים על תהליך הברירה הטבעית שתיארתי לעיל. אחת מצורותיו נקראת "אפקט המייסד".

 

אפקט המייסד

נניח שקבוצה מצומצמת של עשרה אנשים מתיישבת במקום מבודד ומתרבה במקום.

מספרם הזעום של חברי הקבוצה גורם לכך שהם אינם מייצגים בדווקא את שיעורי השכיחות שהיו באוכלוסיה ממנה הם הגיעו.

נניח לדוגמא שבאוכלוסית המקור ממנה הגיעו האנשים יש אללים ששכיחותם נמוכה מאד: אחד לעשרת אלפים. אין כמובן מניעה לכך שאחד מבני הקבוצה ישא בגופו את האלל הנדיר ההוא. אם כן הוא המצב, אזי בעוד אשר באוכלוסיית המקור אנו מדברים על שכיחות של אחד לעשרת אלפים, הרי שבאוכלוסייה החדשה מדובר על שכיחות של אחד לעשרה! (או אחד לעשרים, אם הוא נושא רק עותק אחד של אלל זה...). כשתתפתח אוכלוסיית האי, שיעור השכיחות של אלל זה יהיה אפוא גבוה לאין שיעור משיעור השכיחות ה"רגיל" באוכלוסיית המקור, ולא משום שאלל זה מתאים במיוחד לחיים באי ההוא, אלא משום שבמקרה אחד האבות המייסדים של האוכלוסיה נשא בחובו אלל זה.

יתר על כן, באוכלוסיה כה קטנה, יד המקרה (או יד ההשגחה) עלולה להכחיד בנקל אללים שהיו שכיחים יותר באוכלוסיית המקור ולגרום לכך שרק אותם אבות מייסדים שהיו במקרה בעלי אלל נדיר יותר ישרדו, ויהפכו את האלל הנדיר לאלל השכיח באוכלוסיה.

תופעה דומה עשויה לקרות גם בלא הגירה. קורה לא אחת שגם אוכלוסיה מגוונת נכחדת ברובה בעקבות מחלה או אסון טבע אחר, ושורדת רק קבוצה קטנה ולא מייצגת של האוכלוסיה. גם במקרה זה, הקבוצה הקטנה לא תשקף בהכרח את השכיחויות שהיו באוכלוסיה המקורית. הצאצאים של אותה קבוצה קטנה ישקפו את השכיחויות, המקריות לפעמים, של הקבוצה ששרדה את האסון.

דוגמא לכך היא מה שאירע באי פינגלאפ (Pingelap, מאיי מיקרונזיה): בשנת 1775 בקירוב, הכחידה סערת טייפון את רוב תושבי האי ונותרו בו רק עשרים נפש. אחד השורדים נשא אלל של עיוורון צבעים. כיום, אחוז עיוורי הצבעים באי עומד על 5%, ואחוז הנשאים הוא 30%. לשם השוואה: בארצות הברית רק 0.003% מהאוכלוסיה הם עיוורי צבעים.[38]

 

נישואים אנדוגמיים

אחד הגורמים החשובים לעלייה בשכיחות של אללים בקבוצות קטנות הוא נישואים בתוך הקבוצה ובידוד מקבוצות זרות. (זוהי גם הטכניקה שמשתמשים בה על מנת לטפח גזעים שונים של בעלי חיים).

כאשר נישואים מתבצעים בעיקר בין בני המשפחה, אזי במקום שהצאצא יקבל עותקים שונים ממקורות שונים, גדל הסיכוי שהוא יקבל עותקים דומים (ולעתים: עותקים דומים פגומים), וממילא גדלים הסיכויים גם לעליה בשכיחות מחלות תורשתיות.

זוהי הסיבה לכך שכיום נמנעים בדרך כלל מנישואים בין דודנים, מאחר ונישואים כאלה מעלים את הסיכוי להולדת צאצאים בעלי פגמים תורשתיים.

את התוצאה של נישואים אנדוגמיים אנו מכירים כיום היטב בדמות המחלות התורשתיות הפוגעות בפרט בעדות מסוימות. כך לדוגמא מחלות כמו תסמונת בלום תוארה רק אצל יהודים אשכנזים, ניוון שרירים מסוג B2 שכיחה במיוחד בקרב יהודים טריפוליטאים, מטכרומטיק לאוקודיסטרופי שכיחה בעיקר בקרב יהודים תימנים מאזור חבן, ותסמונת קוסטף פוגעת בעיקר ביהודים עירקים. מחלות אלה נגרמות כתוצאה ממוטציות שיצרו אללים פגומים, ואשר שכיחותן בקרב העדות הללו עלתה בעקבות נישואים חוזרים ונשנים בתוך העדה.

דוגמא "פיקנטית" יותר היא של בני שבט הואדומה (Vadoma)[39] בזימבבואה. לחלק ניכר מבני שבט זה יש רק שתי אצבעות בכף הרגל. פגם זה נקרא 'אקטרודקטיליה' (Ectrodactyly)[40] והוא פגם נדיר באוכלוסייה העולמית. במקרה של בני השבט, בידודו של השבט וגודלו הקטן יחסית גרמו לכך שפגם זה יתפשט בקרב בני השבט עד שדבק בו הכינוי "שבט כף־רגל־היען".[41]


אקטרודקטיליה (©)

נישואים חוזרים ונשנים בתוך קבוצה מצומצמת מגדילים את הסיכון להולדת צאצאים בעלי פגמים גנטיים, דוגמת האקטרודקטיליה המודגמת בתצלום זה. נישואים כאלה מצריכים משנה זהירות ובדיקות גנטיות מוקדמות של בני הזוג. זוהי הסיבה מדוע נישואים בין דודנים הם בעלי סיכון גבוה יותר מאשר נישואים בין זרים. 


 


5 מיקרו־אבולוציה ומאקרו־אבולוציה

א. היווצרות המינים

עד כה ביססנו את ההבנה לכך שקיימים בטבע מנגנונים של שינוי (הלא הם המוטציות היוצרות אֲלֶלים – גירסאות שונות לגנים, וה"ערבוביה" המתחוללת בתהליך ההפריה). ראינו כמו כן שקיימים מנגנונים הגורמים לכך שחלק מהשינויים יהפכו לנורמה באוכלוסיה בעוד אשר הגירסאות המתחרות שהיו עד אז השכיחות באוכלוסיה ילכו ויפחתו. מנגנונים אלה יכולים להיות מלאכותיים, כגון: ברירה בידי אדם של התרנגולת שמטילה הכי הרבה ביצים או בעלת הבשר הרב ביותר, או ברירה של הכלב הכי מהיר או הכי צייתן. מנגנונים אלה יכולים להיות טבעיים: ברירה של בעל החיים או הצמח המתאים ביותר לסביבתו, בכל מאפיין העולה על הדעת (גודל, חוזק, מהירות, מספר ולדות, גודל הולדות וכו'). יתר על כן, כמעט כל בעלי החיים הקיימים היום, קיימים בכמה "גירסאות" שונות: כמעט כל מין מתהדר בכמה תתי־מינים/זנים שונים.

עד כה דיברנו על דברים שבעצם הם מובנים מאליהם, ואף ללא הדוגמות שהבאתי וללא הסבר המנגנונים העומדים מאחורי תופעות אלה הם גלויים לכל המתבונן, שהרי כולנו רואים את המגוון והשוני שיש בכל מין של בעלי חיים ואף בקרב בני האדם. וארחיב במעט את הדוגמא הזו האחרונה לפני שנמשיך:

כולנו מכירים את ההלצה על יהודי, וָאדומי ובַּמְבּוּתִי שנכנסים למסעדה...

ובכן, יהודי – אנו יודעים מה זה. על הוָאדומי קראנו זה עתה – אותו שבט שבכף רגלו שתי אצבעות במקום חמש. בבמבותי עוד לא פגשנו, ומן הסתם גם לא ניפגש, אך לצורך ענייננו: הכוונה לבן עם אפריקאי נמוך קומה השייך לקבוצת הפיגמים המפורסמים, שגובהו לא עולה על מטר וארבעים ס"מ. (שזה די נמוך, אם כי לא נמוך כמו בני האדם הננסיים שגובהם כמטר אחד, אשר כתריסר משלדיהם נמצאו באי האינדונזי פלורס - Flores).

ובכן, השאלה העולה היא: מה הקשר ביני לבין הואדומי והבמבותי? (המעוניין בכך רשאי להוסיף גם סיני לתמונה). ומה הקשר ביני לבין אחיי ואחיותיי? או ביני לבין יהודים אחרים בני עדתי?

הבה "נעשה קצת סדר" בתמונה:

נניח שנותנים לי רשימה של בני אדם ואני אמור לסדר רשימה זו לפי מידת קרבתם אלי.

קרבתם אלי? אכן, כידוע "כולנו בני איש אחד נחנו" (בראשית מב יא), בני אדם הראשון, וממילא, כשם שאני ואחיי קרובים זה לזה, כך גם אני והסיני או הבמבותי קרובים זה לזה. כמובן, לא באותה המידה, אך עדיין קיימת בהכרח קרבה משפחתית ביני לבין כל אדם שעל פני האדמה אם נחזור לראשית האנושות.

ובכן, הבה נבחן את הרשימה הבאה: אח, דודן, יהודי אשכנזי, יהודי סורי, נוכרי בן הגזע הלבן, סיני ואפריקאי.

כיצד אני אמור לסדר רשימה זו?

ובכן, קיימות שלוש אפשרויות ושלושתן מתלכדות לאותן התוצאות:

1. סידור לפי ההיסטוריה המשפחתית:

הכרת ההיסטוריה המשפחתית מאפשרת לי לקבוע בנקל שמתוך רשימה זו: אחי הוא הקרוב אלי ביותר, ושני לו הוא דודני. הכרת ההיסטוריה של עדות ישראל מביאה אותי למסקנה שהיהודי האשכנזי בן עדתי הוא קרוב משפחה רחוק שלי, וכי היהודי הסורי גם הוא קרוב משפחה (שהרי שנינו בני יעקב) אם כי הוא רחוק ממני קצת יותר מאשר האשכנזי. גם הנוכרים הם שארי בשרנו, כמובן. מסתבר שמגילות יוחסין בנות אלפי שנים היו מגלות לנו שנוכרי המשתייך לגזע הלבן קרוב אלינו במידה מסוימת יותר מאשר נוכרי המשתייך לגזע הצהוב או השחור, וכי בסופו של דבר כולנו קרובי משפחה, בני אדם אחד.

2. סידור על סמך סממנים חיצוניים:

מאחר ואין לנו מגילות יוחסין ארוכות כל כך, מנין לי שכך הם הדברים? זאת משום שאני מסתמך גם על שיטת סידור אחרת: סידור על סמך מאפיינים פיזיים. שיטה זו תגלה לי לאלתר שאני קרוב לנוכרי בן הגזע הלבן, יותר מאשר לסיני. הגיוני. גם בלי מידע מוקדם על המשפחה, חדי העין שבינינו יוכלו לקבוע שאני קרוב יותר ליהודי אשכנזי באשר הוא, מאשר ליהודי סורי. וכמו כן, ניתן לקבוע על סמך טביעת עין זו מיהו אחי ומי לא.

 

3. סידור על סמך המטען הגנטי:

השיטה השלישית והמדויקת מבין השיטות היא השיטה הבודקת באופן ישיר את ההבדל הממשי ביני לבין הזולת: את המטען הגנטי שלי ביחס למטען הגנטי של הזולת.

שימוש בשיטה זו יראה לנו בדיוק את הסדר שגילינו תוך שימוש בהיסטוריה המשפחתית ותוך שימוש בהשוואת המאפיינים החיצוניים. המטען הגנטי שלי ושל אחי הם הדומים ביותר מבין המנויים ברשימה הנ"ל. הדמיון בין המטען הגנטי שלי לשל דודני מגיע למקום השני, ואחריו הדמיון למטען הגנטי של היהודי האשכנזי, של היהודי הסורי, של הנוכרי הלבן, ואחרי כן למטען הגנטי של הסיני והאפריקאי.

מידת הדמיון החיצוני בין האנשים שמניתי לעיל אינה מקרית, היא נובעת מדמיון במטען הגנטי שנובע בתורו מההיסטוריה הגנטית שעברה משפחת האדם הנבדק.

כולנו בני "אדם הראשון", כל בני האדם הם בני משפחה אחת, אולם משפחה זו נחלקת לקבוצות ותתי־קבוצות רבים: "גזעים", עמים, שבטים, משפחות־מורחבות ומשפחות־גרעיניות.

האדם נפרד לקבוצות שונות החיות בבידוד יחסי זו מזו. בקרב בני קבוצות אלה מתרחשים שינויים במטען הגנטי שלהם (כלומר, נוצרים אללים שונים באוכלוסיות השונות), וככל שחולף הזמן נעשות הקבוצות שונות אלו מאלו. מטען גנטי של קבוצה אחת מכתיב צבע עור בהיר, ואילו מטען גנטי של קבוצה אחרת מכתיב צבע עור שחור. מטען גנטי מסוג אחד מכתיב גובה ניכר והאחר - ננסות, חמש אצבעות בכף הרגל – לעומת שתי אצבעות, נטייה לאנמיה חרמשית לעומת העדרה ועוד.

קח אדם בעל צבע עור לבן, עיניים תכולות, סוג דם A, והשווה אותו לאדם בעל צבע עור צהוב, עיניים שחורות, סוג דם B. ההבדלים ביניהם אינם ניתנים למחיקה, הם נעוצים במטען הגנטי השונה שלהם. אולם מוסכם על כולנו ששני בני אדם אלה יצאו מאותו "אדם" הראשון. עובדה. וזאת למרות שאין "חוליות ביניים" בין סוג דם A וסוג דם B.

תהליך זהה גורם להיווצרות זנים שונים של בעלי חיים:

זנים שונים של זברות בעלות מתכונת פסים שונה, דובים שחורים לעומת דובי קוטב לבנים, קרנפּים אסייתיים בעלי קרן אחת לעומת קרנפּים אפריקאיים בעלי שתי קרניים, גמל בעל דבשת אחת לעומת גמל בעל שתי דבשות. תהליכים זהים מתרחשים בעולם הצומח והפטריה.

אני מניח שברור לכולם שכשם שהאדם הצהוב והשחור והלבן יצאו מאותו אדם קדום (שכמובן היה בעל צבע אחד), כך גם הדובים השחורים והחומים והלבנים יצאו מאותו דב קדום, וכך גם הזברות השונות.

עד כה אני מניח, ומקווה, שאין קביעות אלה מהוות בעיה כלשהי.

אך מה בין כל זה לבין אבולוציה?

ובכן, זוהי גם כן אבולוציה, והיא נקראת "מיקרו־אבולוציה", אבולוציה שבתוך המינים עצמם. ה"רעש הגדול" נסוב (לשוא) על ה"מאקרו־אבולוציה",[42] שמתארת אותו התהליך עצמו כשהוא ממשיך ומביא להתפתחותם של מינים חדשים, לא רק זנים חדשים.

קבענו שגם בני האדם בעלי חמש האצבעות בכף הרגל וגם בעלי שתי האצבעות מוצאם מאדם משותף (שהיו לו חמש אצבעות...). גם שחורי העור מקורזלי השיער וגם צהובי העור חלקי השיער יצאו מאדם משותף קדום (שהיה בעל שיער מקורזל? חלק? גלי? תלוי במאיירים השונים של ספרי התנ"ך). גם הזברה המפוספסת וגם הקואגה – זברה שמפוספסת רק בחלקה הקדמי – יצאו מאותה זברה משותפת קדומה.

קבוצות בני־האדם/הזברות האלה היו מבודדים אלה מאלה, וכל קבוצה וזן צברו שינויים במטען הגנטי שלהם, שינויים שגרמו למאפייניהם השונים.

האם יש גבול להצטברות השינויים? האם יש רגע כלשהו שבעל החיים אומר לעצמו: זהו, יותר אינני משתנה? מה קורה אם עובר עוד ועוד ועוד זמן? האם ייתכן מצב שבו שתי קבוצות שנפרדו זו מזו והפכו ל"זנים" שונים, השתנו עד כדי שהם איבדו את היכולת להתרבות זה מזה (במקרה זה אנו קוראים להם "מינים" שונים)? מדוע לא?

דיברנו על זנים שונים של זברה. אנו מכירים בעלי חיים אחרים שדומים דמיון מופלג לזברה: הסוס והחמור. הסוס, החמור והזברה הם מינים שונים. למרות שהם מינים שונים, הם דומים דמיון מופלג זה לזה. הם אפילו יכולים להתרבות זה מזה: כולנו מכירים את הפרד - פרי כלאיים של חמור וסוסה.[43] גם הכלאה של זברה עם סוס או עם חמור תניב יצור כלאיים. עם זאת, הזברה, הסוס והחמור נחשבים כבני מינים נפרדים, מאחר ובאופן כללי צאצאי התערובת שלהם הם עקרים, בניגוד לצאצאים של בני אותו המין.

מנין נובע הדמיון המופלג בין בעלי חיים אלה? ומנין נובע כושרם להתרבות זה מזה? (לא ניתן להכליא זברה או סוס עם בעלי חיים "רחוקים" יותר, כמו פרה או זאב ערבות, לדוגמא). מנין נובע הדמיון במטען הגנטי של הזברה, הסוס והחמור?

התשובה לכך היא שבעלי חיים אלה הם אכן קרובי משפחה. כשם שזני הזברה השונים יצאו כולם מזברה אחת קדומה, וכשם שזני הסוס השונים יצאו מסוס קדום, כן יצאו הסוס והזברה והחמור מבעל חיים קדום שהיה אביהם המשותף. קרבת המשפחה שלהם חקוקה במטען הגנטי הדומה שלהם, במבנה גופם הדומה, וביכולתם (המוגבלת אמנם) להתרבות זה מזה.

האם תיאור כזה הוא בלתי אפשרי? האם יש הבדל עקרוני בין ההבדלים שבין גזעי בני האדם, או הזנים השונים של הזברה, לבין ההבדלים שבין הזברה לסוס?

אנו יכולים להעלות בדעתנו מוטציה שתתרחש בבני שבט מבודד, ואשר תמנע מהם את היכולת להתרבות בהצלחה עם יתר בני האדם. כלום בשל כך נאמר שבני שבט זה אינם חולקים עמנו אב משותף אחד? ובהתאם לכך, אם בעל חיים "סוסי" קדום, הוציא מקרבו בעלי חיים מפוספסים וקצרי רעמה, ובעלי חיים חדגוניים וארוכי רעמה, שאינם מתרבים בהצלחה זה עם זה, האם בשל כך נאמר שאין הוא אביהם הקדמון המשותף?

תורת האבולוציה טוענת שהמגוון העצום של בעלי חיים וצמחים שאנו רואים סביבנו, לא היה כך מאז ומעולם, וכי מגוון זה התפתח ממספר מצומצם יותר של בעלי חיים וצמחים קדומים.

הבה ונזכור שוב שהאדם הלבן, השחור והצהוב לא היו כך מאז ומעולם, והם התפתחו מאדם אחד. נזכור גם שמאות גזעי הכלבים לא היו כך מאז ומעולם, אלא התפתחו והיו למאות גזעים שונים, ואזי ניווכח בכך שהעיקרון עצמו מקובל עלינו על כרחנו.

האם הצלחתי לשכנע שייתכן, ואף מסתבר, שהזברה, הסוס והחמור נובעים מאב משותף, כשם שזני הזברה השונים נובעים מזברה משותפת?

בין אם כן ובין אם לאו (ההוכחות לטענה זו יידונו בהמשך), ברצוני להמשיך ולהציג תמונה מקיפה יותר של תורת האבולוציה:

 

ב. טקסונומיה על קצה המזלג

לעיל ערכתי רשימה של בני אדם שונים, וסידרתי אותם לפי מידת קרבתם אליי. קירבה זו הושתתה על היסטוריה משפחתית, על דמיון חיצוני ועל דמיון במטען הגנטי. שלושה מרכיבים הקשורים הדוקות זה לזה.

גם עולם החי מגלה סדר שכזה.[44] גם את עולם החי ניתן לסדר לקבוצות ולתתי־קבוצות על פי דמיון במאפיינים השונים של היצור ועל פי דמיון במטען הגנטי.

כולנו יודעים (אני מקווה...) את עיקרי המיון הזה אף מבלי שנבין את מקורו.

הבה נראה, לדוגמא, מהו יוצא הדופן בכל שורה מהשורות הבאות:

·       סוס, זברה, חמור, אריה.

·       אריה, נמר, טיגריס, זאב.

·       סוס, אריה, זאב, נשר.

·       סוס, אריה, נשר, מדוזה.

·       סוס, אריה, מדוזה, זית.

אני מניח שזה היה קל. מטעמי נוחות מיקמתי את יוצאי הדופן במקום האחרון.

מה בעצם עולה מפתרון "חידה" זו?

עולה שסוס, זברה וחמור מהווים קבוצה אחת, אשר האריה אינו חלק ממנה.

גם האריה, הנמר והטיגריס מהווים קבוצה אחת אשר הזאב אינו חלק ממנה.

אמנם, בשורה השלישית מתברר לנו שגם הסוס, האריה והזאב (בני שלוש קבוצות נפרדות) נמנים על קבוצה אחת ביחס לנשר.

ובשורה הבאה אנו רואים שגם הסוס והנשר (שלפני רגע הפרדנו אותם לקבוצות נפרדות) נמנים באותה הקבוצה ביחס למדוזה.

ואילו בשורה האחרונה אנו רואים שגם הסוס והמדוזה הרחוקים כל כך זה מזה, נמנים באותה הקבוצה ביחס לעץ הזית.

אנו מסוגלים לבצע בכוחות עצמנו את ה"סדר" שהדגמתי בקטע שלעיל ללא הכשרה מיוחדת, אולם מה עומד מאחורי סדר זה, על פי מה בעצם אנו מסדרים וממיינים את בעלי החיים השונים?

ובכן, מיון עולם החי הוא עסקו של מדע הטקסונומיה, מדע שאת התשתית שלו הניח החוקר השבדי קרולוס ליניאוס (Carolus Linnæus) בשנת 1735. ליניאוס עמד על כך שניתן לסווג את עולם החי לקבוצות ולתתי־קבוצות על סמך מאפייניהם של היצורים השונים: מבנה גופם, עצמות השלד שלהם, איבריהם הפנימיים ועוד. לדוגמא: חיות בעלות שלד שייכות לאותה הקבוצה ביחס לחיות נטולות שלד, חיות בעלות פרסות שייכות לאותה הקבוצה ביחס לחיות בעלות כפות רגליים, וכדומה.

הרעיון הזה הוא בעצם מה שאיפשר לנו לפתור בקלות את "חידת יוצאי הדופן" שבראש דבריי, גם מבלי לדעת על עבודתו של ליניאוס, מאחר והדוגמות הציגו מקרים בהם הדמיון בין הפרטים בלט לעומת השוני של יוצאי הדופן.

לינאוס קבע חלוקה לחמש קבוצות זו למטה מזו: ממלכה, מחלקה, סדרה, סוג ומין. כיום נוספו עוד כמה חלוקות, והעיקריות מבחינתנו הן: ממלכה, מערכה, מחלקה, סדרה, משפחה, סוג ומין.[45]

מה בין סוג למין?

המין מוגדר כ"יחידה הבסיסית ביותר למיון בעולם הטבע".[46] האריה הוא מין בפני עצמו, הנמר הוא מין בפני עצמו, הזברה היא מין בפני עצמו וכו'.

הסוג, לעומת זאת, משקף קבוצה הכוללת כמה מינים של בעלי חיים הקשורים זה לזה בקשר הדוק, כגון האריה, הנמר והטיגריס – שלושתם נמנים על אותו הסוג: הסוג פנתר.

ליניאוס קבע שכל יצור יקבל שם כפול: השם הראשון משקף את הסוג אליו הוא שייך, והשם השני הוא שם ייחודי למין.

בדוגמא שהבאתי, שמו המדעי של האריה הוא Panthera leo, ואילו שמו של הנמר הוא Panthera pardus, ואילו הטיגריס מתהדר בשם הצפוי Panthera tigris. (השם נכתב תמיד באותיות נטויות. הסוג מתחיל באות גדולה, והמין באות קטנה).

מה לגבי גזעים שונים של אריות? הללו נחשבים כ"תת־מין", וכאשר אנו מתייחסים ל"תת־מין" (="זן" בעולם הצומח) אנו רושמים את שמו אחרי הסוג והמין. לדוגמא: תת־המין אריה־אסייתי נקרא Panthera leo persica, ואילו תת־המין אריה־קלהרי נקרא Panthera leo verneyi.

ומה בדבר הברדלס? ומה בדבר החתול? קל לנו לראות את הקשר ואת הדמיון בין בעלי חיים אלה לבין האריה והנמר, אלא שהדמיון בין בעלי חיים אלה לאריה ולנמר אינו הדוק כמו הדמיון השורר בין האריה והנמר עצמם. הברדלס והחתול אינם נמנים על הסוג פנתר. הברדלס מהווה סוג בפני עצמו שכולל היום מין אחד בלבד: ברדלס־הערבות (בעבר היו מינים נוספים של ברדלס אלא שהם נכחדו), ואילו חתול־הבית המוכר לנו הוא תת־מין של חתול־הבר, שהוא עצמו אחד מששה מינים הכלולים בסוג "חתול".

נמצא אפוא שהחתול, הברדלס והאריה הם לא רק מינים שונים, אלא אף שייכים לסוגים שונים. אולם, שלושתם נמנים על אותה המשפחה: משפחת החתוליים (Felidae). משפחה הכוללת סוגים רבים נוספים. [תן דעתך להבדל שבין "חתול־הבית" – שמו של תת־מין המתייחס לחתולים המוכרים לנו כל כך, לבין "חתול" (Felis)– שהוא שם סוג הכולל ששה מינים (כגון חתול חולות, חתול ביצות, חתול בר), ולבין "חתוליים" (Felidae) – שהוא שם משפחה הכוללת סוגים ומינים רבים, כמו האריות, הברדלסים, חתולי הבית וכו'].

משפחה אחרת שכולנו מכירים היטב היא משפחת הכלביים (Canidae). משפחה זו מונה כמה סוגים, כגון הסוג כלב (Canis) והסוג שועל (Vulpes). הסוג כלב כולל כמה מינים, כמו כלב הבית, התן הזהוב, זאב הערבות, הזאב המצוי ועוד. כל אלה כלולים בסוג כלב. הסוג שועל כולל גם הוא כמה מינים, כמו שועל החולות, השועל המצוי, הפנק ועוד. 

לשתי משפחות אלה, החתוליים והכלביים, מאפיינים שונים למדי אשר מאפשרים גם להדיוט להבדיל ביניהם מבלי שיעמוד על היקף השוני בין בעלי חיים אלה. אולם גם שתי המשפחות הללו חולקות במאפיינים משותפים ונמנות לכן על אותה הסדרה. קל לעמוד על כך אם נשווה בעלי חיים אלה לבעלי חיים מסדרה אחרת, כמו הסוס או העכבר. האריה והזאב (וכל יתר בעלי החיים הכלולים במשפחת החתוליים ובמשפחת הכלביים) נמנים על סדרת הטורפים. הסוס שייך לסדרה שונה לגמרי: סדרת מפריטי הפרסה (סדרה המונה גם את משפחת הקרנפיים ומשפחת הטפיריים), ואילו העכבר נמנה על סדרת המכרסמים (סדרה המונה מעל אלפיים מינים שונים של בעלי חיים כגון הבונה, הסנאי, הדרבן ועוד). ההבדלים ביניהם אינם מתמצים רק בדמיון החיצוני. הם נבדלים במערך השיניים, במערכת העיכול, בצורת הגפיים, בסגנון החיים ועוד.

הגיע הזמן לעלות רמה: לרמת המחלקה. ונפתח בשאלה: אלו ארבעה בעלי חיים יוצאים דופן ברשימה הבאה?

אריה, סוס, עכבר, קנגרו, עטלף, לויתן, כבש, היפופוטם, כלב־ים, סלמון, תנין, נשר, סלמנדרה.

זה כבר קצת יותר מבלבל. לפי מה אנו אמורים לקבץ את בעלי החיים הללו לקבוצות: חיות־יבשה לעומת חיות־ים? מעופפים לעומת שוכני־קרקע? טורפים לעומת צמחוניים?

ובכן, התשובה היא שארבעת בעלי החיים האחרונים ברשימה הם יוצאי הדופן. תשעת בעלי החיים הראשונים שייכים כולם לאותה המחלקה: מחלקת היונקים, ולמרות השוני העצום שנראה לעינינו בין בעלי חיים כמו עטלף לוייתן וסוס, הם חולקים בתכונות רבות המשותפות להם.

קודם כול התכונה המגדירה את בני המחלקה הזו: לכל נקבות היונקים יש בלוטות חלב אשר באמצעותן הן מניקות את צאצאיהן (כן, גם העטלף והלוייתן מניקים את גוריהם).

תכונה אופיינית נוספת ליונקים היא כסות השיער/פרוה אשר להם (לעומת כסות של קשקשים, נוצות ושאר ירקות). גם ליונקים שאינם מכוסים בשיער (כמו הפיל) יש מעט שיער. אפילו היונקים הימיים חושפים תכונה זו: עוּבּר הלוייתן מצמיח כסות שיער אשר נעלמת לפני הלידה. אגב תופעה זו נכונה גם לגבי עוּבּרי  אדם!

להלן כמה מן התכונות הנוספות בהן רוב היונקים חולקים:

·         שבע חוליות צוואר. בין לג'ירף ארוך הצוואר ובין ללוויתן "חסר הצוואר" ובין לבעלי חיים קטנים כעכבר יש שבע חוליות צוואר (באורך שונה, כמובן...).

·         קשת עורקים יחידה הפונה לצד שמאל של הגוף. לזוחלים יש קשתות בשני הצדדים ואילו אצל העופות הקשת פונה לצד ימין.

·         סרעפת החוצצת בין חלל בית החזה לחלל הבטן.

·         שלוש עצמות שמע באוזן התיכונה, לעומת עצם אחת בקרב זוחלים ועופות.

·         כדוריות הדם האדומות חסרות גרעין (בבוגרים).

·         שיניים בעלות התמחות לצורות שונות: חותכות, ניבים, טוחנות וכו', לעומת שיניים מסוג אחיד בקרב הזוחלים, או העדר שיניים בקרב העופות.

 

רוב תכונות אלה משותפות לכ־4,700 מינים שונים של בעלי חיים הנמנים על מחלקה זו: מעטלף עד לוויתן, מסוס ועד דרבן. אלו כמובן אינן התכונות היחידות המשותפות בין בעלי חיים אלה, הרי בעלי חיים אלה חולקים ביניהם אותו השלד, ואותם איברים פנימיים ואינספור תכונות נוספות. לא מניתי כאן אלא תכונות המשותפות לבעלי חיים אלה בלבד לעומת בעלי חיים אחרים שאינם יונקים.

ואנו מתקרבים לסיום.

טֶטְרַפּוֹדָה (בעלי ארבע רגליים)

מניתי לעיל רשימה של שלושה עשר בעלי חיים: תשעה יונקים, דג, זוחל, עוף ודו־חיים. אם נוציא את הדג מן הרשימה, מה משותף לכל יתר החיות המנויות בה?

מתברר שהרבה מאד.

אם נתבונן בשלד של יונק, ציפור, זוחל או דו־חיים, נופתע לראות אותו המבנה בכל אחד מבעלי החיים הללו: שדרה בעלת חוליות, צלעות, גולגולת בעלת מבנה בסיסי דומה, איברים פנימיים דומים. המבנה הפנימי מפתיע ומהמם לעומת הצורה החיצונית השונה. בעיניי, המפתיע מכול הוא מבנה הגפיים: הגפיים בנויות לפי אותה מתכונת בסיסית (עצמות הזרוע, חישור וגומד, שורש כף היד, עצמות כף היד) בין אם מדובר ביונק (כמו אריה, עטלף ולוייתן) ובין אם המדובר בעוף (כמו נשר ופינגווין), בזוחל (כמו תנין ולטאה) ובדו־חיים (כמו צפרדע וסלמנדרה). בין אם המדובר בבעל חיים מעופף, צולל או הולך יבשה. ההבדלים בין בעלי החיים באים כמובן לידי ביטוי במבנה השלד שלהם: באורך העצמות השונות, בעוביין, בזוית החיבור וכדומה. מאפיינים אלה שונים מבעל חיים לבעל חיים בהתאם לסגנון חייו, גודלו, תנועתו וכו', אולם המבנה הבסיסי – אחד הוא.

יתר על כן, אפילו השוני מצביע על דמיון. ציינתי לעיל שליונקים יש שלוש עצמות שמע ואילו לעופות ולזוחלים יש רק עצם שמע אחת. אולם גם לעופות ולזוחלים יש את שתי העצמות היתירות אלא שהן משמשות כחלק מעצמות הלסת. עצמות לסת אלה "עברו דירה" אצל היונקים ומשמשות כיום כעצמות שמע. 

ואכן, היונקים, העופות והזוחלים גם יחד שייכים גם הם לקבוצת־על: קבוצת הטטרפודה (= בעלי ארבע רגליים). גם הם אפוא קרובי משפחה רחוקים, הקרובים זה לזה יותר משהם קרובים לבעלי חיים אחרים כגון הדגים.

אך אם נתקדם עוד צעד נראה שגם לבעלי חיים אלה יש כמה מאפיינים משותפים עם הדגים: לאלה ולאלה יש עמוד שדרה (ועוד כתריסר מאפיינים משותפים אחרים), וביחד הם מרכיבים קבוצת־על הנקראת "חולייתנים" על שם חוליות השדרה המשותפות לבני הקבוצה, ובניגוד לבעלי חיים נעדרי חוליות, כמו הסרטנים, החרקים, כוכבי הים ועוד. דמיון זה בא בין השאר לידי ביטוי בעובדה שבשלבי חייו הראשונים של העובר, לא ניתן כמעט להבדיל בין עובר של דג, דו חיים, זוחל, עוף ויונק.

 


 

סנפיר/כנף/רגל־קדמית/יד

ארבעה בעלי חיים השונים מאד באורח חייהם: לוייתן, ציפור, כלב ואדם. מביניהם, הציפור אפילו אינה משתייכת למחלקת היונקים. עם זאת, המבנה הבסיסי זהה: עצם הזרוע, עצמות הגומד והחישור, עצמות שורש כף היד, האצבעות. בפרט בולט הדמיון בין "כף ידו" של הלוייתן לכף ידינו.

 

 


שלדים

באיור זה, הכולל שלדים וגולגלות מארבעים וארבעה חולייתנים שונים, ניתן לראות בנקל את הדמיון הבסיסי בין החולייתנים, בין אם זה לוייתן (מס' 22), עיט (23), ניבתן (סוס ים, 20), קנגרו (18), חזיר בר (9), קוף קולובוס (7), גורילה (8) או אריה (11), לכולם אותו מבנה עצמות בסיסי, המותאם בכל בעל חיים לתנאי חייו.

מיון על פי המטען הגנטי

כפי שציינתי לעיל, הבסיס למדע הטקסונומיה הונח בשנת 1735, ובמהלך שתיים וחצי המאות הראשונות בוצעו מיונים טקסונומיים בהסתמך על מאפיינים אנטומיים ומורפולוגיים של בעלי החיים. כיום קיימת דרך ישירה ומדויקת בהרבה לצורך המיון הטקסונומי: בדיקת המטען הגנטי עצמו, או החלבונים שבעל החיים מייצר (ואשר משקפים בעקיפין את המטען הגנטי שאחראי על ייצורם). שלא במפתיע, התגלה כי המיון שנערך על סמך המאפיינים השונים תואם גם למיון שמתבצע על ידי בדיקת המטען הגנטי / החלבונים. מינים שונים של בעלי חיים הכלולים באותו הסוג מגלים דמיון גנטי רב יותר ממינים השייכים לסוגים שונים. בעלי חיים מסוגים שונים הכלולים באותה המשפחה מגלים דמיון גנטי רב יותר מאשר בעלי חיים שאינם כלולים במשפחה אחת, וכן הלאה. מובן שהשיטה החדשה מאפשרת הבנה מדויקת יותר של היחסים המדויקים שבין בעלי חיים שונים (כמו גם פתרון בעיות טקסונומיות שהשיטות הישנות לא הצליחו להכריען כגון בעיית הפנדה).[47]

 

ג. מה לזה ולאבולוציה

כעת, משטעמנו טעמה של טקסונומיה, נוכל להבין מה טוענת האבולוציה. וקודם כול נשאל את עצמנו על בסיס האמור לעיל:

מהי משמעות הדמיון הרב שבין האריה לנמר, ובין הזאב לשועל? מהי משמעות הדמיון המסוים שיש בין האריה לזאב? או לדמיון שיש בין הכבש והעז? מדוע גם ללוייתן וגם לעז, גם לעטלף וגם לאריה יש אותו מבנה שלד, אותן עצמות גפיים, אותן שבע חוליות צואר דווקא? מהי משמעות הדמיון בין שלד העכבר לבין שלד היונה ושלד הלטאה?

מדוע המטען הגנטי של בעלי חיים אלה דומה כל כך?

טענת האבולוציה היא שהבסיס לכל זה הוא קרבת משפחה ממשית. זאת אומרת: ככל שהקרבה רבה יותר, מבחינה חיצונית ומבחינה גנטית, כך אנו נניח שלשני בעלי החיים הדומים היה אב משותף קדום המיוחד להם.

אם נשוב לדוגמא של בני האדם: לי ולאחיי יש אב משותף אחד המשותף רק לנו ולא לאחרים. בה בעת, לי ולדודניי יש גם אב משותף: הסבא, המשותף לי ולדודניי אך לא לאחרים. לי ולכל היהודים אב משותף: יעקב; ולי ולישמעאלים אב משותף: אברהם; ולי ולכל בני האדם מכל הגוונים אב משותף: האדם הראשון. (דבר זה מכונה: "אב קדמון משותף", MRCA, most recent common ancestor).

ובחזרה לנושא שלנו: אנו מניחים שלשתי זברות בנות אותו הזן[48] יש זברה שהיא האב המשותף לשתיהן, ושאינו האב המשותף לזברות בנות הזן האחר. אולם גם לזברות אלה ולזברות מהזן האחר יש אב קדמון המשותף לאלה ולאלה, שהרי ככלות הכול, אלה ואלה זברות, אלא שבמשך שנים של חיים בתנאים שונים השתנו שתי קבוצות של זברות והיו לשני זנים. אותו זברה קדום חי לפני ההתפצלות לשני הזנים האמורים והוא "אביהם" של בני הזן הזה כמו גם של בני הזן האחר. אם נרחיק עוד יותר בזמן, נגיע לבעל חיים שהוא אב משותף לזברות ולסוסים. זאת אומרת, לבעל חיים שיש לו מאפיינים "סוסיים" הדומים לסוס ולזברה, מעין "מכנה משותף", ואשר צאצאיו התפצלו לשתי קבוצות אשר מאוחר יותר הפכו לסוסים החדגוניים ולזברות המפוספסות. אם נמשיך ונצעד אחורה, נגיע לבעל חיים שמשותף לסוסיים ולקרנפים, אך לא משותף לטורפים בעלי כפיים כמו הנמרים. (קרנפים?? אכן, היום נראים לנו הקרנפים שונים לחלוטין מהסוסים והזברות, והם אכן שונים ורחוקים. אולם, אם "נקלף" את המעטה החיצוני, נגלה שהם חולקים ביניהם בכמה מאפיינים משותפים. הטענה שהקרנף והסוס הם דודנים רחוקים בני אותה הסדרה לא צריכה להתמיה אותנו יותר מהטענה, שכולנו מודים בה, שכלב דֶנִי ענק וכלב צ'יוואווה הם בני אותו המין עצמו.) נצעד עוד יותר אחורה, הרבה אחורה, ונגלה בעל חיים המשותף למפריטי הפרסה הללו ולטורפים – בעל חיים יונק שהיו לו כבר המאפיינים העיקריים של היונק, אך לא התפצל עדיין לשתי הקבוצות הרחוקות הללו. (האם הוא פסע על כפות רגליים או על פרסות? כפות הרגליים הם המבנה ה"טבעי" והקדום יותר. הפרסות הן תוצאה של פיתוח מופרז של אצבע או שתיים על חשבון ניוון האחרות). אולם איננו נעצרים שם. אם נצעד עוד יותר אחורה, נגיע לבעל החיים שהוא אביהם המשותף של הטטרפודים (= בעלי ארבעת הגפיים), אביהם של היונקים והעופות והזוחלים, ובו נמצא כבר את התכונות המשותפות לשלוש מחלקות אלה של בעלי חיים. אם נמשיך, נגלה את האב הקדמון המשותף לטטרפודים ולדגי הגרם: יצור שהיה בעל עמוד שדרה המורכב מחוליות. כל עוד נמצא תכונות משותפות, נוכל לצעוד אחורה ואחורה ולמצוא את האב הקדמון המשותף אשר בו התגלו כבר תכונות אלה לפני שנפוצו בקרב המינים שונים.

הטענה הזו נשמעת מטורפת לחלק מן האנשים, דבר משולל אפשרות והיגיון או תרגיל מחשבתי גרידא. אולם, אנו נראה להלן שהיא עובדה שאינה המוטלת בספק. כל הראיות מצביעות על כך שאכן, כך בדיוק אירע הדבר.

לפני שאפתח בעדויות התומכות בתהליך אותו תיארתי כעת בתמצות, ברצוני להדגיש שדווקא כמאמינים הרבה יותר קל לנו לקבל תיאור זה. הבעיה המיוחדת שיש לנו כמאמינים נובעת מהתפיסה שהתיאור הזה סותר לכאורה את המתואר בתורה או בדברי חז"ל. אולם, מעבר ל"בעיה" זו, קבלת האבולוציה כעובדה - קלה יותר דווקא למאמין. ומשום מה? משום שאין שום בעיה לתפוס את מעשה הבריאה באופן הדרגתי. להניח שהבורא כיוון את ההתפתחות באופן מסוים. האם הבורא מנוּע מלברוא את עולם החי בדרך של התפתחות הדרגתית? האם אנו נאמר לו כיצד יש לברוא יצורים? (וברצוני להזכיר לקורא את הציטוטים בהם פתחתי ספר זה). התפיסה ה"רגילה" סבורה שהבורא ברא יצורים בוגרים ומפותחים. זוהי תפיסה מאד בעייתית וקשה להבנה. האם אריה וכבש נבראו במצב בוגר? מה היה אורך כסות השיער שלגופם? מה היה מצב גופם, זכרונם, מיומנותם? האם נבראו כבר עם המיומנויות ונסיון החיים שיש לבעל חיים בוגר? באיזה "גיל" הם נבראו? טענה זו היא די מוזרה, אם להתבטא בהמעטה, ובוודאי שהיא אינה רמוזה בתורה עצמה. לא נאמר לנו כיצד ברא הבורא את יצוריו. מאחר ואנו רואים כיצד כל פרט ופרט באוכלוסיה נולד שונה מחבירו, וכיצד כל מין ומין מתפצל לתתי־מינים (ושוב, די לנו לראות כיצד צאצאיו של האדם הראשון התפצלו לקבוצות כה שונות) שוב אין לנו מניעה הגיונית לשים גבול למגמת ההשתנות וההתפצלות.

למען הסר ספק, המדע אינו זקוק לסיוע בנושא זה, והוא מיטיב להסביר כיצד השינויים הללו אכן קורים, וכיצד המבנים השונים התפתחו. רצוני היה רק להסב את תשומת הלב לכך, שכמאמינים, איננו זקוקים אפילו להסברים הללו, מאחר ואנו מאמינים ביד המכוונת את הבריאה.

 

ד. כיצד נוצר המגוון הזה של בעלי החיים?

כיצד נוצרו קבוצות שונות של בני אדם? מחסומים. קבוצות שונות של בני אדם התפתחו בנפרד ו/או בנסיבות חיים שונות, מבלי שיתערבבו אלה עם אלה. בין אם משום שחיו באזורים מרוחקים ומבודדים: הסינים חיו בסין והאירופים באירופה, לדוגמא. בין אם משום שלא אבו להתערבב (היהודים, לדוגמא). כפי שראינו, מוטציות קורות כל הזמן ויוצרות גירסאות חדשות של גנים (אללים). קבוצות המתפתחות בנפרד עשויות להיות חשופות למוטציות שונות ולאללים שונים, וכך ברבות הימים ייווצרו הבדלים גנטיים משמעותיים בין הקבוצות השונות. נוסף על כך, תנאי החיים השונים של הקבוצות השונות עשויים להשפיע על שכיחותם של האללים השונים. כלומר, גם אם אותן המוטציות קרו בקרב כל אוכלוסיות האדם ויצרו אותם אללים, הרי שבאוכלוסיה אחת עשוי האלל החדש להיות בעל יתרון הישרדותי ולשגשג, בעוד שבאוכלוסיה אחרת הוא עשוי להיות מזיק ושכיחותו תרד. (דוגמות חריגות לכך ראינו במקרה של האנמיה החרמשית הנפוצה רק בקרב אפריקאים, כמו גם בגנים הקובעים את גון עורו של האדם והמותאמים לאזור מגוריו). כזכור, גם ל"אפקט המייסד" יש לפעמים מה לומר בנושא זה.

דבר זה לא שונה בקרב בעלי החיים:

מחסום טבעי יכול להיווצר בין פרטים שהשתייכו קודם לכן לאותה הקבוצה: מפולת או רעידת אדמה או הטיית אפיק של נהר עשויה לגרום בנקל להפרדה בין חברי הקבוצה.

לחלופין, לפעמים פרטים בודדים נוטשים את הקבוצה ומוצאים לעצמם אזור מחיה חדש, כשם שהאדם נדד עד שהגיע לכל קצוות תבל.

בפרט עדים אנו לתופעות כאלה בכל הנוגע לאיים: רוחות סערה ושיטפונות עשויים לסחוף בעלי חיים וצמחים ממקומות רחוקים לאיים נידחים בהם הם מוצאים תנאי חיים חדשים מצד אחד, וניתוק מיתר בני מינם מאידך.

מה קורה משעה שיש ניתוק?

המוטציות ממשיכות לנחות באין מפריע על האוכלוסיה האם ועל האוכלוסיה הפורשת. אולם, אין יותר ערבוב בין אלה לאלה. מה שיקרה כאן, לא יקרה כאן. כל קבוצה מתפתחת בדרכה שלה. ראינו לעיל את השינויים שקרו לדגי הגופי וללטאות בפרק זמן של שנים. מה עשוי לקרות כעבור אלף שנה? מאה אלף? מליון? מאה מליון? מיליארד שנים?

אך כאן הבן שואל: מיליארד שנים? רק לספור עד מיליארד ייקח לנו עשרות שנים.[49] אמת, מיליארד שנים הוא פרק זמן שאינו נתפס, ואנו עשויים לצפות לשינויים מרחיקי לכת כעבור פרק זמן שכזה. הרי אפילו אירוע שמתרחש "פעם במיליון שנה" יקרה אלף פעם בפרק זמן של מיליארד שנה! אבל מה לעשות, והעולם קיים פחות מששת אלפים שנה?

ובכן, זו אינה בעיה גדולה. כמאמינים, לו נאלצנו להאמין שהעולם קיים כששת אלפים שנה, יכולנו לפתור את הבעיה בטענה שהקב"ה זירז את ההתפתחות בצורה דרסטית, אבל עדיין זה לא היה פותר אותנו מלקבל את העובדה שעולם החי נברא בצורה של התפתחות, של אבולוציה, משום שכל הראיות מצביעות על כך.

אולם, היות והאמת היא שהעולם אכן קיים מיליארדי שנים (צר לי לאכזב את מי שעובדה זו מצערת אותו משום מה), ושבאמת התפתחותם של בעלי החיים והצומח התנהלה לאורך מליארדי שנים, אבקש לשפוך מעט אור על נושא גיל העולם.

למרות שבמובן מסוים אנו "נוטשים" את הנושא העיקרי, אני מאיץ בקורא הנכבד לקרוא את הפרק שלהלן על גיל העולם, מאחר והוא כולל בתוכו פרטים הקשורים קשר הדוק להתפתחות החי והצומח בעולמנו, ומלבד זאת הוא כולל כמה נתונים די מרתקים בעיניי.

 


 


6 גיל העולם

א. אלפים או אלף אלפי אלפים?

אפתח קודם כול בטענה שכדור הארץ אכן קצת יותר מבוגר מששת אלפי שנים. למעשה, גילו המוערך הוא 4.54 מיליארדי שנה.

כיצד מתיישב הדבר עם מקורותינו? דבר זה יידון בחלקו השני של הספר. לעת עתה, אני מרשה לעצמי לשוב ולצטט מדברי הראי"ה קוק ומדברי ה"ר גדליה נדל, שבדבריהם פתחתי ספר זה.

וכך כותב הראי"ה קוק (שמונה קבצים, אות תקצד):

להשוות סיפור מעשה בראשית עם החקירות האחרונות הוא דבר נכבד. אין מעצור לפרש פרשת אלה תולדות השמים והארץ, שהיא מקפלת בקרבה עולמים של שנות מליונים, עד שבא אדם לידי קצת הכרה שהוא נבדל כבר מכל בעה"ח, וע"י איזה חזיון נדמה לו שצריך הוא לקבע חיי משפחה בקביעות ואצילות רוח, ע"י יחוד אשה שתתקשר אליו יותר מאביו ואמו, בעלי המשפחה הטבעיים. התרדמה תוכל להיות חזיונית, וגם היא תקפל איזה תקופה, עד בישול הרעיון של עצם מעצמי ובשר מבשרי. והודיע הכתוב שקדושת המשפחה קדם להבושה הנימוסית בזמן, וכן במעלה...

ואילו ה"ר גדליה נדל כותב (בתורתו של ר' גדליה, עמ' צב):

גם לגבי קביעת גיל העולם אין סיבה לחשוב שהמדענים משקרים. ובאמת, גם הסברה הפשוטה נותנת כך... האמונה בבריאת העולם היא האמונה שהיתה התחלה. שהזמן התחיל פעם, אבל כמה זמן עבר מההתחלה – אין שום הבדל עקרוני בין מספר קטן לגדול. אלא מה, בתורה כתוב "ששת ימים"? – בשביל זה כתב הרמב"ם את ספרו, בשביל שתדע שאפשר לפרש ביטוי בתורה לא כהוראתו המילולית... אין אתה יכול, ואסור לך, להשליך את השכל מאחורי גוך.

וברצוני להתעכב מעט על הנקודה הזו, שרבים ממאנים לקבלה מתוך מחשבה שגויה שהיא סותרת את המקורות.

(ואגב כך ברצוני להעיר שתי הערות על מנין השנים היהודי: מנין השנים "לבריאת העולם" אינה מסורת יהודית קדומה. בתורה, בנביאים ובכתובים מעולם לא נמנו שנים "לבריאת העולם", וגם בימי חז"ל והגאונים מנו את השנים לפי "מנין השטרות", כלומר לשנת היווסדה של ממלכת סלווקוס בשנת 312 לפני הספירה. אשר לחשבון עצמו (שהוא כאמור חשבון שאינו מבוסס על מסורת חיה אלא על חישובים), רגליים לדבר שבכל הנוגע לימי בית שני הוא אינו תואם להיסטוריה, וכי חסרות בו כ־170-160 שנה, כפי שכבר נוכח לדעת רבי עזריה מן האדומים בספרו "מאור עיניים". כך או כך, לפי הדעות שששת ימי המעשה אינם מבטאים ימים כפשוטם, נמצא שהמנין שאנו מונים בו אינו מונה את השנים מבריאת העולם, אלא מימיו של אדם אבי שת).

 

ב. ראיות לגיל העולם

מנין לנו באמת שהעולם קדום?

קיימות שיטות שונות לבדיקת גילו של העולם. העולם עבר במהלך מליארדי שנות קיומו תהפוכות רבות שהותירו את חותמן הברור על פני כדור הארץ. השיטות השונות בהן ניתן למדוד את גילו של העולם ואת גיל התופעות שאירעו בו מחזקות זו את זו ומתלכדות לכלל עדות אחת עקבית, ומאפשרות כוונון עדין ומדויק יותר של המדידה.

 

1. תיארוך רדיומטרי

בראש ובראשונה, נעשה שימוש בתיארוך רדיומטרי ("תיארוך רדיואקטיבי"). הרעיון הכללי הוא כזה: בטבע קיימים חומרים רבים שהם רדיואקטיביים. חומרים אלה מתפרקים במהלך הזמן והופכים לחומרים אחרים [יש סוגים שונים של התפרקויות רדיואקטיביות, ובמהלכן נוסף או נגרע פרוטון (או מספר פרוטונים) מגרעין האטום והוא הופך בכך ליסוד אחר]. לחומרים רדיואקטיביים שונים יש קצב התפרקות שונה. קצב זה מבוטא על ידי זמן מחצית החיים. הכוונה בביטוי נאה זה, שבחלוף הזמן הנקוב כ"זמן מחצית החיים" של חומר רדיואקטיבי מסוים, תישאר ממנו מחצית הכמות שהיתה בתחילה.

ולדוגמא: אם בחומר מסוים היו בתחילה 1,200 אטומים רדיואקטיביים שזמן מחצית החיים שלהם הוא שעה, אזי בחלוף שעה נצפה למצוא רק 600 אטומים כאלה. כעבור שעה נוספת, נצפה למצוא 300 אטומים כאלה, ובחלוף שעה נוספת נצפה למצוא 150 אטומים כאלה, וכן הלאה.

קיימים עשרות חומרים רדיואקטיביים שונים, בעלי שיעור "זמן מחצית החיים" שנע בין חלקיקי שניה לבין מיליארדי שנים.

הרעיון הוא למדוד את מספר האטומים הרדיואקטיביים שנמצאים בחומר המסוים שאנו בודקים, ולהשוות אותו עם הכמות שהיתה אמורה להיות בו בהתחלה. היחס בין כמות האטומים הרדיואקטיביים כיום לבין כמותם בנקודת ההתחלה, מאפשרת לנו לדעת כמה זמן חלף מנקודת ההתחלה.

כמובן, לצורך המדידה עלינו לדעת מהו היחס הראשוני של החומר הרדיואקטיבי אותו אנו מודדים, וכמו כן עלינו לוודא שהחומר הנמדד אינו מושפע מגורמים שונים, כמו טמפרטורה, מגנטיות וחשמל ותהליכים כימיים. לכן לא כל חומר רדיואקטיבי יכול לשמש לצורך מדידה. נוסף על כך, החומר הרדיואקטיבי צריך להיות מותאם לסדר הגודל של הזמן שאנו מתכוונים למדוד. לא ניתן למדוד מרחק של עשרות שנים באמצעות חומר שמחצית החיים שלו היא מיליארד שנה, ולא ניתן למדוד מרחק של מיליארד שנה בחומר שמתפרק לחלוטין כעבור שניות אחדות. אולם למרות מגבלות אלה קיימים לא מעט חומרים המאפשרים מדידה רדיומטרית.

לצורך בדיקות גיאולוגיות נעשה בדרך כלל שימוש בבדיקת אשלגן-ארגון. והסיפור הוא כדלהלן:

מרבית סלעי היסוד (כלומר, סלעים שנוצרו ישירות מהמַגמה, שהיא החומר הסלעי המותך שמתחת לפני הקרקע), מכילים את היסוד אשלגן. שיעור קטן מהאשלגן בטבע (0.0117% מכלל האשלגן) הוא האיזוטופ הרדיואקטיבי K40 (אשלגן 40. כלומר, גירסא של אשלגן עם 19 פרוטונים ו־21 נייטרונים, במקום הגירסא הנפוצה שהיא בעלת 19 פרוטונים ו־20 נייטרונים). איזוטופ רדיואקטיבי זה מתפרק בשתי דרכים: באחת מהן, נוצר החומר סידן 40, ואילו בשניה נוצר החומר ארגון 40. ההתפרקות לארגון מתרחשת ב־10.72% מן המקרים, ואילו זמן מחצית החיים של ההתפרקות הזו עומד על 1.27 מיליארד שנה. כל זמן שהמַגמה המותכת נמצאת מתחת לפני הקרקע, כל חלקיקי הארגון 40, שהוא גז, מבעבעים ועושים את דרכם החוצה. אולם, משעה שהמַגמה פורצת אל פני השטח (כגון בהתפרצות של הר געש) והופכת לסלע מוצק, כל הארגון 40 שנוצר בסלע נותר כלוא בו.

כיצד מבצעים את הבדיקה? (בקווים כלליים, כדי שלא תתפתו לנסות את זה בבית): המודד נוטל סלע ומחשב את כמות האשלגן אשר בתוכו. אזי, המודד מתיך את הסלע ומשחרר את גז הארגון הכלוא בו. גז הארגון מבודד ונמדד. כעת מחושב היחס בין כמות הארגון שנמצאה לבין כמות האיזוטופ הרדיואקטיבי של האשלגן (K40), וכך ניתן לדעת לפני כמה זמן החל תהליך ההתפרקות של K40 והפיכתו לארגון. כלומר, מתי בקעה המַגמה מתחת לפני השטח ויצרה את הסלע.

הסלעים הקדומים ביותר שתוארכו על פני כדור הארץ (בינתיים) הם מקוויבק, קנדה, והם תוארכו כבני 4.28 מליארד שנה (בשיטת תיארוך אחרת המתאימה במיוחד לפרקי זמן ארוכים שכאלה: סמריום-ניאודימיום). אין הכוונה בכך שקודם לכן לא נוצרו סלעים, כמובן, אלא שהסלעים שנוצרו קודם לכן עברו תהליכי בלייה וריסוק ואינם נמצאים עוד על פני השטח.

 

2. תיארוך קרקע האוקיינוס ופליאומגנטיות

בהתחשב בתהליכי הבליה להם נחשף סלע שעל פני היבשה, היינו מצפים למצוא את הסלעים העתיקים ביותר על קרקעית הים, מקום בו הם שמורים יחסית מפגעי מזג האויר. אולם למרבה הפלא דווקא קרקעית פני הים צעירה בהרבה מסלעי היבשה, והסלעים העתיקים ביותר על פני קרקעית הים הם כבני מאתיים מליון שנה "בלבד".

הסיבה לכך נעוצה בתהליך מעניין המתרחש במעמקי הים, ומאחר והוא קשור גם לנושא תיארוך הקרקע וגם לנושא אחר השופך אור על תורת האבולוציה, אתאר אותו:

מתברר שבמעמקי האוקיינוס האטלנטי יש רכסי הרים היוצרים את שרשרת ההרים הארוכה בעולם – 80,000 ק"מ אורכה (!). רכסים אלה נוצרים כתוצאה מפעילות געשית וזרימת מַגמה (סלע מותך) לאורך ציר הרכס. הסיבה לפעילות הגעשית הזו נעוצה בכך שהמעטפת החיצונית של כדור הארץ, הליתוספירה, שבורה, ועשויה מכמה לוחות עצומים המשתרעים מתחת ליבשות ולקרקע האוקיינוס. במקום המפגש בין שני לוחות, יש מקום לסלע המותך (המגמה) לעלות אל פני השטח. הסלע המותך עולה, מתקרר ויוצר רכס. כאשר עולה עוד מגמה, היא דוחקת את הסלע הקיים ממקומו לכאן ולכאן.

התוצאה היא שבמקום המפגש בין הלוחות, במעמקי האוקיינוס, נמצא רכסי הרים העשויים סלע "טרי", ואילו ככל שנתרחק מהרכס לכיוון היבשות כן נמצא סלעים יותר ויותר זקנים.

מעבר לבדיקה רדיומטרית של סלעים אלה, שמגלה לנו את הגיל ההולך ומזדקן של הסלע ככל שאנו מתרחקים מהרכס, צופנת לנו תופעה זו הפתעה מעניינת מתחום המגנטיות.

בדיקות מגנטיות על קרקעית האוקיינוס גילו תופעה מעניינת: קרקעית האוקיינוס מגלה דפוס של רצועות חוזרות ונשנות (שוב "זברה") בעלות קיטוב מגנטי הפוך! למה הכוונה? ובכן, אנו יודעים שלכדור הארץ יש שדה מגנטי, בעל קוטב צפוני וקוטב דרומי. אמנם, הכיוון והעוצמה המגנטיים אינם קבועים. ממצאים מעידים על כך שהקטבים המגנטיים של כדור הארץ התחלפו כמה פעמים – מצפון לדרום (כלומר, "הקוטב הצפוני" של השדה המגנטי של כדור הארץ, שכיום הוא בצפון, היה בזמנים שונים בדרום, ואילו "הקוטב הדרומי" היה בצפון). שינויים אלה מוצאים את חותמם בסלעים. הכיצד? בסלעים רבים יש קורטוב של מינרלים מגנטיים. כל עוד הסלע הוא במצב מותך, "מסתדרים" מינרלים אלה בהתאם לשדה המגנטי של כדור הארץ. בשעה שהמַגמה המותכת מתקררת והופכת לסלע, מתקבע כיוונם של מינרלים אלה, והם מעידים לנצח על כיוונו של השדה המגנטי שהיה באותה העת בה הפכו לסלע מוצק. מה שקורה בקרקעית האוקיינוס הוא, שמאחר וקרקעית האוקיינוס פורסת בפנינו היסטוריה של מאתיים מיליון שנה, החל בסלעים החדשים ביותר הנמצאים ברכס וכלה בישנים ביותר הנמצאים בשפת היבשה, ומאחר ובאותם מאתיים מיליון שנים התהפך השדה המגנטי של כדור הארץ כמה פעמים, אנו מוצאים את העקבות האלה בדמות רצועות קרקע המשקפות שדה מגנטי מסוים, ואשר לפניהן ואחריהן יש רצועות המשקפות שדה הפוך (שהרי הרצועות שלפני ואחרי, נוצרו בתקופה שונה, בה השדה המגנטי היה הפוך). כמובן, הסלעים שברכס, שהם החדשים ביותר, משקפים את המצב הקיים כיום. התבנית הזו של הרצועות נכונה משני צדדי הרכס, ומצביעה על כך שקצב ההתפשטות של קרקע האוקיינוס הוא אחיד לשני הכיוונים.

יש לנו כאן שילוב נאה של תיארוכים רדיומטרים עם טכניקות של הפליאומגנטיות.


a – לפני כחמשה מיליוני שנה. b – לפני שניים/שלושה מיליוני שנה. c – הווה

התפשטות קרקע האוקיינוס

מגמה פורצת החוצה והופכת לקרום סלעי חדש, בו בזמן שהקרום הישן יותר נדחק לצדדים. השטחים הצבעוניים נוצרו בתקופות שהמגנטיות היתה כמו בימינו, ואילו השטחים הלבנים נוצרו בתקופות שהמגנטיות היתה הפוכה.

 

3. טקטוניקת הלוחות ו"נדידת היבשות"

ציינתי לעיל שמלבד נושא התיארוך, נודעת משמעות נוספת להתפשטות קרקע האוקיינוס, ועל כך להלן.

ייתכן והקורא שאל את עצמו: אם כל הזמן נוצרת קרקע חדשה באוקיינוס, והקרקע הישנה נדחפת לכיוון היבשות, לאן נעלמת כל הקרקע הישנה? הרי בסופו של דבר היא מתנגשת ביבשה ואינה יכולה להמשיך להידחף לעד?

ובכן, אנו מגיעים כאן לאחת התגליות הגדולות של המאה הקודמת: טקטוניקת הלוחות.

ראשיתה של תגלית זו היא בתהייה מדוע זה דומה כל כך החוף המערבי של אפריקה לחוף המזרחי של אמריקה הדרומית? המעיין במפה יווכח לראות שהן נראות כמו שתי פיסות בתצרף ("פאזל"). אולם זו אינה השאלה העיקרית. השאלה המעניינת יותר היא: מדוע דומה כל כך המבנה הגיאולוגי, שכבות האדמה וסוגי הסלעים – בשני החופים הללו. מדוע אנו מגלים אותם סוגי מאובנים – בשני המקומות הללו דווקא. והדבר אינו מסתיים בסיפורם של אפריקה ואמריקה הדרומית. דמיון כזה אנו מוצאים גם בין אוסטרליה, הודו ודרום אפריקה. אפילו באנטארקטיקה הקפואה תדיר, המקום הכי קר על פני כדור הארץ בימינו, אנו מוצאים מאובנים של צמחים ובעלי חיים (של אזורים חמים!) אשר דוגמתם אנו מוצאים באוסטרליה ודרום אמריקה דווקא.

מה פשר הדבר?

ובכן, התשובה לכל זה נעוצה בתנועת הלוחות הטקטוניים. ציינתי לעיל שמעטפת כדור הארץ – הליתוספירה – שבורה, ועשויה לוחות לוחות, אשר הם הבסיס שמתחת ליבשות ולקרקע האוקיינוס. לוחות אלה "צפים" ונעים על פני האסתנוספירה הצמיגית (היא השכבה שמתחת לליתוספירה). ותנועתם זו מגדילה את שטחו של האוקיינוס האטלנטי, ומרחיקה את יבשת אמריקה מאירופה ואפריקה.

רעיון זה הוצע בתחילה לפני כמאה שנה, על ידי החוקר הגרמני אלפרד וגנר (Alfred Lothar Wegener), אלא שהוא סבר שהיבשות עצמן נעות. חלפו עשרות שנים עד שהצטברו הראיות וההבנה שלא היבשות עצמן זזות כי אם הלוחות שמתחתיהן הם אלו שזזים ונושאים עמם את היבשות.

כיום אין זו "תיאוריה" אלא עובדה תצפיתית, הנמדדת באמצעות לווייני מערכת האיכון העולמית (GPS).[50] מבדיקה זו עולה כי הלוחות אינם נעים בקצב זהה, ולא באותו הכיוון. קצב תנועתם נע בין שש עשיריות הסנטימטר לעשרה סנטימטרים בשנה.[51] 

הלחצים והמתחים הנגרמים בין הלוחות השונים בעקבות תנועות אלה, גורמים בין השאר להתפרצויות הרי געש, להתרוממות רכסי הרים ולרעידות אדמה. [רעידת האדמה האיומה שפקדה את יפן במרץ 2011, הזיזה את האי הגדול ביפן (הונשו, Honshu) למרחק 2.4 מטרים מזרחה].[52]

ההסבר לשלל התופעות שציינתי לעיל (ולתופעות רבות שלא ציינתי) נעוץ בכך שבעבר הרחוק, לפי המחקר מדובר בתקופה שלפני מאתיים מיליון שנה, היו כל היבשות מחוברות לכלל יבשת אחת גדולה, המכונה "פנגיאה".[53] לפני כמאתיים מיליון שנה קרעה תנועת הלוחות את יבשת העל הזו לשתי יבשות עיקריות: לאורסיה (שכללה את אמריקה הצפונית, אירופה ואסיה – למעט הודו), וגונדוונה (שכללה את אמריקה הדרומית, אפריקה, אוסטרליה, אנטארקטיקה והודו). לפני כ־140 מיליון שנה אירע פיצול בין אמריקה הצפונית לבין ארואסיה, ונוצר האוקיינוס האטלנטי, ואילו לפני כ־65 מליון שנה התפצלה גונדוונה לחמשת החלקים שמניתי.

החיבור בן עשרות מיליוני השנים בין היבשות השונות מסביר מדוע אנו מוצאים אותם מאובני חי וצומח באזורים שהיו מחוברים בעבר הרחוק, ומדוע התצורות הגיאולוגיות של נקודות המפגש זהות זו לזו.

 


פנגיאה, גונדוונה ולאורסיה

המפה העליונה מציגה את פנגיאה: יבשת העל היחידה. מטעמי נוחות שורטטו גבולות היבשות כפי שאנו מכירים אותן כיום. המשולש הירוק ה"תקוע" בין אפריקה לאנטארקטיקה הוא תת־היבשת ההודית, שהתחברה מאוחר יותר ליבשת אסיה בתהליך שהרים את רכסי ההימלאיה ורכסים נוספים. תהליך זה נמשך עדיין בימינו והוא תורם להגבהת רכס ההימלאיה במחצית הסנטימטר בשנה ולרעידות אדמה. במפה התחתונה: היבשות לאורסיה וגונדוונה. באותו זמן, אמריקה הצפונית נתלשת ומתרחקת מאמריקה הדרומית, ואילו זו מחוברת לאפריקה כשתי פיסות תצריף.

 


 

סימני הגרירה של הקרחונים

עדות מעניינת לחיבור הקדום של היבשות ניתן למצוא בין השאר בסימני השחיקה והגרירה שהותירו קרחונים שהחליקו להם על פני יבשות אלה. כאשר בוחנים סימנים אלה כיום, מוצאים כי כיוון גלישת הקרחון הוא מהים לעבר היבשה, דבר שלא ייתכן. אולם כאשר מחברים בחזרה את פיסות הפאזל – היבשות – כפי שהיו בעבר, מגלים שהקרחונים גלשו להם ממרכז אנטארקטיקה לצדדים, כאשר הצדדים הללו כללו כמובן גם את אפריקה ואמריקה הדרומית.

 

מגנטיות בשירות שחזור מצב היבשות

יתר על כן, היבשות המחוברות הללו לא היו בדיוק במקום שהם היום. מצבן המשוער של היבשות ניתן לשחזור בין השאר תודות לפליאומגנטיות שהזכרתי לעיל. כפי שציינתי, הסלעים מעידים על כיוון השדה המגנטי שהיה בתקופה שהם נוצרו. מאחר והיבשות נעו ולא היו במקום שהן נמצאות בו כיום, בדיקת סלעים שלפני מאות מליוני שנים מראה מגנטיות שמשקפת את מצבן של היבשות בעבר הרחוק, מגנטיות שלא מתאימה למצב הנוכחי של היבשות. אחרי שמחשבים ומקזזים את השפעת ההיפוכים המגנטיים שכדור הארץ עבר, ניתן לחשב ולשער היכן היו היבשות השונות בשעה שהסלעים הנבדקים נוצרו.

 

מיקום מאובנים ומחצבים

אגב, תזוזת היבשות הזו היא הסיבה לכך שאנו יכולים למצוא באנטארקטיקה ובצפון קנדה מאובנים של חי וצומח המתאימים לאזורים חמים ולא לאזורי הקטבים הקפואים, שכן לא תמיד היו היבשות הללו היכן שהן כעת.

תזוזת היבשות היא גם הסיבה לכך שמצבורי הפחם נמצאים בעיקר באותם אזורים שהיו בעבר גדות האוקיינוס – ימים רדודים, שכן הפחם נוצר משרידים של צמחים ששקעו לקרקעית הים ועברו במשך מאות מיליוני שנים תהליכים שהפכו אותם לפחם. מצבורי הנפט והגז הנוצרים משרידים של חיים ימיים, נמצאים בעיקר באזורים שהיו עמוקים יותר.

(סרטונים המציגים שחזור של היבשת פנגיאה ותהליך היפרדות היבשות, וכן סרטונים המראים כיצד צפוי להיראות עולמנו בעוד מליוני שנים, זמינים ברשת האינטרנט).[54]

 

מאחר וכבר דיברנו על תמורות במעמקי ים, אציין מאורע שקשור לים הקרוב לארצנו וללבנו והמדגים כיצד פני נוף עשויים להשתנות לבלי הכר:

 

4. התייבשות הים התיכון

אירוע מעניין מאזורנו הוא התייבשות הים התיכון לפני כ־5.96 מליוני שנה ("האירוע המסיני").[55] עדויות שונות מעידות על כך שבאותה התקופה נחסם מיצר גיברלטר המחבר בין הים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. כתוצאה מכך החל הים התיכון להתייבש ונותרו בו רק כמה אגמים מלוחים.

בקרקעית הים התיכון, בעומק של קילומטרים, ניתן לאתר את החופים של אותם אגמים עתיקים. ניתן גם לאתר קניונים בגובה קילומטרים, שנחצבו בידי נהרות קדומים בים התיכון המתייבש, וכמו כן נמצאו בקרקעית הים סדקים מאובנים שנוצרו בקרקעית כתוצאה מיובש. קידוחים בקרקע הים התיכון גילו סלעי משקע עשויים מלח בישול ומינרלים אחרים המעידים על כך שהים התייבש. יתר על כן, נמצאו שכבות מאובנים ימיים ושכבות מלח לסירוגין, מה שמעיד על כך שהים התייבש והוצף חליפות במשך קרוב ל־700,000 שנה.

גם הים התיכון מעיד אפוא על גילו של העולם: בין אם נקבל את התיארוך כמדויק ובין אם לאו, הראיות שהים התייבש מדברות בעד עצמן. כך או כך, על מנת שים בסדר גודל כזה יתייבש, נחוצים יותר מכמה אלפי שנים (ובכל מקרה, אירוע זה לא אירע באלפי השנים האחרונות, בהן הים התיכון מוכר וידוע כים פעיל).

 

5. שוניות אלמוגים וסטרומטוליטים: היממה המתארכת והולכת

אחת ההוכחות האלגנטיות לעתיקותו של העולם נובעת משילוב בין עולם האלמוגים לבין התארכותה של היממה.

ואפתח בעניין התארכות היממה: כולנו יודעים שיש 24 שעות ביממה, ו־365 יממות בשנה. היממה נקבעת כמובן לפי משך סיבוב כדור הארץ על צירו. אולם, מסתבר שאין הדבר פשוט כל כך, שכן מהירות סיבובו של כדור הארץ אינה קבועה, והיא מושפעת ממגוון גורמים, כגון כוחות הגאות של הירח הגורמים להאטה של כאלפית השניה ביממה. בטווח הקצר, ההשפעה המצטברת של גאות הירח והגורמים הנוספים עשויה להצטבר לכמה שניות בשנה לכאן או לכאן, וביום האחרון בשנה (ולעתים גם באמצע השנה) מתבצע "תיקון" – הוספה או גריעה של שניות מ"הזמן האוניברסלי המתואם",[56] על מנת לפצות על ההפרשים הללו. בטווח הארוך, גורמת האטת הסיבוב להתארכות היממה בשיעור של שתי שניות בפרק זמן של 100,000 שנה. מאחר ותנועת כדור הארץ מסביב לשמש אינה מושפעת מתופעה זו, ולכן מספר השניות בשנה הוא קבוע, משמעות הדבר היא שבעתיד הרחוק (מאד) יהיו פחות יממות בשנה. (לדוגמא: בעוד 360 מליוני שנים, יתוספו 7,200 שניות ליממה, במלים אחרות: היממה תהיה בת 26 שעות, ולא 24. היות ובשנה שלמה יש כ־8,765 שעות, אזי אם נחלק אותן ביממות של 26 שעות נקבל שנה בת 337 יום, הקצרה ב־28 יום מהשנה בימינו). משמעות נוספת היא, שאם נשוב לעבר הרחוק (מאד), נגלה שהיממה היתה קצרה יותר, וממילא נגלה ששנה מנתה יותר מ־365 יממות. (לפי הדוגמא שלעיל, לפני 360 מליוני שנה, היתה היממה קצרה בשעתיים, ומנתה 22 שעות, וממילא השנה ארכה 398 יום!).

כיצד כל זה קשור לאלמוגים?

ובכן, כולנו מכירים את טבעות העצים: מידי שנה נוספת לעץ טבעת גדילה אחת. גם באלמוגים יש טבעות גדילה, אלא שבניגוד לעצים, לאלמוגים יש גם טבעות המשקפות את מספר השנים שחלפו על האלמוג, וגם טבעות יומיות, המשקפות את מספר הימים שחלפו עליו.[57] היות והאלמוג מתעד הן את הימים והן את השנים, אנו יכולים למנות את מספר הימים שיש בכל שנה משנותיו של האלמוג, ולדעת כמה ימים היו באותן שנים בהן האלמוג חי.

לפיכך, לו נבדוק אלמוג שחי לפני מאות מליוני שנים נצפה לגלות שבאותן השנים היה מספר הימים רב יותר מאשר 365.

ואכן, חוקרים בדקו אלמוגים מאובנים שונים אשר גילם (לפי התיארוך הרדיומטרי) נע בין 180 עד 400 מליון שנה, וגילו, בהתאם לניבוי, שמספר הימים בשנה שהיתה בתקופת חייהם של אלמוגים אלה היה גבוה ממספר הימים כיום: החל ב־381 יום בשנה בקרב האלמוגים ה"צעירים" יותר, וכלה ב־410 יום בשנה בקרב האלמוגים העתיקים יותר.[58]      

אלמוגים אינם תופעת הטבע היחידה המאפשרת בדיקות מסוג זה. תופעה נוספת (אך לא יחידה) היא הסטרומטוליטים Stromatolite)). סטרומטוליטים הם תצורות של משקעים הנוצרים בעקבות פעילות של מיקרואורגניזמים (בעיקר "אצות כחוליות") ומינרלים. במשך היום צומחות האצות לכיוון השמש, ובמשך הלילה הן צומחות בצורה אופקית, ובכך הן מתעדות את הימים שחלפו עליהן. נוסף על כך, בעקבות מיקומה השונה של השמש במהלך עונות השנה, הגורם לכך שהאצות יצמחו בכל עונה לכיוון אחר, נוצר מבנה דמוי האות S מידי שנה בשנה. (גם את השפעת הירח – קרי, החודשים – ניתן למצוא במשקעים אלה.) ממחקר שנערך על סטרומטוליט בסין, עולה שלפני כמיליארד שנה, בעת שסטרומטוליט זה נוצר, מנתה השנה כ־516 יום (פלוס מינוס 20), כאשר כל חודש מנה 40 יום, ובכל יום היו כ־17 שעות.[59]

 

 



סטרומטוליט (© Qu Yuangao 2004)

הפרוסות העבות משקפות את הצמיחה המואצת והאנכית במשך היום, והפרוסות הדקות משקפות את הצמיחה המועטת והאופקית במשך הלילה.

מיקומה המשתנה של השמש בעונות השנה משפיע על כיוון הצמיחה: לכיוון דרום או לכיוון צפון, וגורם לצמיחה בצורת האות S.

 


סטרומטוליט (© Didier Descouens)

 

 

איני חש צורך להמשיך בראיות נוספות, כי נדמה לי שהראיות מדברות בעד עצמן. עם זאת, אסיים בתיאור הבדיקה הרדיומטרית באמצעות פחמן־14, שהיא אחת הבדיקות השימושיות והידועות.

6. פחמן־14 ודנדרוכרונולוגיה

הפחמן הוא כידוע מרכיב הקיים בכל חי וצומח. רוב הפחמן בעולמנו הוא "פחמן־12", זאת אומרת, פחמן שהאטום שלו מורכב מ־6 פרוטונים ו־6 נייטרונים. אולם, טריליונית מן הפחמן הוא החומר הרדיואקטיבי פחמן־14 (שבאטום שלו יש 8 נייטרונים במקום 6). כלומר, על כל מיליון מיליוני אטומים של פחמן־12, יש אטום אחד של פחמן־14. פחמן־14 אינו יציב, והוא מתפרק לחנקן־14. מאחר והצומח קולט פחמן מהאוויר ובונה ממנו את גופו, ומאחר והחי ניזון בסופו של דבר מהצומח, היחס בין פחמן־12 לפחמן־14 בבעלי החיים ובצומח שווה ליחס בין שני חומרים אלה באוויר. כלומר, הן בחי והן בצומח אנו נמצא אטום אחד של פחמן־14 על כל טריליון אטומים של פחמן־12.

אולם, דבר זה משתנה כאשר הצמח או בעל החיים מת, ומפסיק לקלוט פחמן נוסף. משעה זו ואילך, פוחתת והולכת כמותו של פחמן־14 בגופו של הצמח או בעל החיים ככל שהוא מתפרק והופך לחנקן־14.

זמן מחצית החיים של פחמן־14 הוא "קצר" יחסית: 5,730 שנה. זאת אומרת שאם אנו בודקים שרידים של בעל חיים או צמח ומוצאים רק מחצית מהכמות המצויה באויר, הרי שעברו 5,730 שנה מאז מת בעל החיים או הצמח ההוא. אם אנו מוצאים רק רבע מהחומר, הרי שעברו כ־11,460 שנה וכן הלאה.

בדיקה זו מבוססת על ההנחה שריכוז פחמן־14 באויר הוא קבוע. על מנת להגיע לרמת דיוק גבוהה במיוחד, ולהמנע מסטייה שעשויה להיגרם כתוצאה מרמות שונות במעט של פחמן־14 בתקופות שונות, נעזרים ב"עקומות כיול" המבוססות על תיארוכים בשיטות אחרות, והשוואת תיארוכים אלה לתיארוך באמצעות פחמן־14.

אחת השיטות המעניינות והמדויקות לתיארוך בטווח של אלפי שנים, היא באמצעות הדנדרוכרונולוגיה (Dendrochronology): תיארוך על פי טבעות עצים. כידוע, ניתן לעמוד על גילו של עץ על פי מספר טבעותיו: כל טבעת משקפת שנה. הטבעות אינן אחידות בעוביין והן מושפעות מכמות המשקעים ומתנאים נוספים אליהם חשוף העץ. עצים מאותו המין הצומחים באותה סביבה גיאוגרפית ישקפו דפוס דומה של טבעות. באמצעות השוואת דפוסי טבעות חופפים של עצים חיים ועצים מתים, הצליחו החוקרים לבנות כרונולוגיה בת 11,000 שנה ברמת דיוק של שנה אחת. (אגב, העץ החי הזקן ביותר שהתגלה בינתיים הוא עץ מסוג "אשוחית נורווגית", שגילו כ־9,550 שנה (!) והעונה לשם "Old Tjikko".[60] בארה"ב חי לו עדיין עץ שגילו כ־4,800 שנה, ואשר נושא את השם "מתושלח" בגלל שנבט בערך בזמן שמתושלח נולד. בשנת 1964 נכרת בארה"ב עץ עתיק יותר, שהיה אז בן 4,844 שנה).

תיארוך על פי עצים הוכן באופן עצמאי בהתבסס על כמה סוגים של עצים באירופה ובארצות הברית, ותוצאות הבדיקות השונות מאוששות אלה את אלה, כמו גם את בדיקת פחמן־14, ושיטות שונות אלה מביאות לאותה התוצאה.

בהתבסס על הדנדרוכרונולוגיה ועל תיארוך באמצעות משקעים ימיים, יש כיום עקומת כיול (לצורך דיוק מירבי בנתונים) עד ל־26,000 שנה לפני זמננו.[61]


טבעות מספרות (© Stefan Kuhn, 2004)

דוגמית המאפשרת הערכת גילם של עצים מלפני שלוש מאות שנה. שימו לב לטבעות הצרות בסביבת שנת 1695 ושנת 1709.

ג. סיכום

העבר המופלג של כדור הארץ חקוק בו וביצוריו בדרכים רבות נוספות, בין העבר ה"קרוב" בן עשרות אלפי השנים, ובין העבר הרחוק הנמדד במאות מיליוני שנים ובמילארדי שנים. העבר הארוך בא לידי ביטוי בהתפרקות עשרות חומרים רדיואקטיביים שונים, בתצורות הנוף, בנדידת היבשות, במגנטיות, בקצב השינויים הגנטיים ועוד כהנה תופעות שלא הועלו כאן על הכתב. על כל צעד ושעל אנו מוצאים עוד ועוד ראיות עצמאיות אשר רק מחזקות ומאשררות את מה שידוע מתחומי מחקר אחרים. ה"סתירה" מכתבי הקודש היא סתירה מדומה. אורכו המופלג של הזמן מסביר אינספור תופעות בעולמנו אשר בהינתן זמן מספיק הן הופכות להיות אפשריות ואף מחויבות המציאות. יתר על כן, גילו המופלג של העולם מחייב גישה אחרת לשאלת ההסתברות שמאורע מסוים יקרה. כאמור, אם יש מאורע שהסיכוי שלו לקרות הוא "אחד למליון", הרי שההסתברות שמאורע זה אכן יקרה בעולם שגילו נמדד באלפי מליונים אינה כה קטנה. הסירוב להאמין בכך אינו אלא מכשול פסיכולוגי הנובע מהיצמדות לתמונת העולם שהיינו רגילים לה מילדותנו.

עוד הערה לסיום נושא זה: בעבר הרבו לנופף במבול כמאורע שהפך סדרי בראשית ואשר בגללו לא ניתן להסתמך על תיארוך שמעבר לתקופת המבול. אני מקווה שאיני צריך להסביר שטענה זו משוללת כל בסיס לאור הנתונים שהבאתי בפרק זה, אבל על מנת לצאת ידי חובה אזכיר ששיטות התיארוך שמשתמשים בהם הן שיטות שנבדקו ושאינן מושפעות מתנאים קיצוניים בהרבה ממבול, ולו גם ממבול של רותחים. התיארוך הדנדרוכרונולוגי (טבעות העצים) מאפשר, כאמור, כיול מדויק של בדיקת פחמן־14 אלפי שנים לפני המבול (שאירע בסך הכול לפני כארבעת אלפים שנה, ואשר לא הותיר את חותמו אפילו על העצים העתיקים החיים מלפני המבול ועד ימינו). יתר על כן, מגוון השיטות השונות לתיארוך, המתבסס על סוגים שונים של בדיקה (כגון תיארוך על פי אלמוגים וסטרומטוליטים) ומגוון הבדיקות הרדיומטריות השונות שניתן לבצע ואשר מגיעות לאותה התוצאה, שם לאל את טענות המתנגדים.

 

 

ובחזרה לענייננו

אנו מתקרבים לסופו של סיפור, ולעיקרו של סיפור. אם הקורא הנכבד עקב והפנים את הנתונים שפרסתי בפניו עד כה, אזי הוא מבין כבר שהיצורים החיים עוברים במהלך ההיסטוריה הארוכה שלהם שינויים לא מעטים (האם עלי להזכיר שוב את גזעי בני האדם ולהבדיל את גזעי הכלבים השונים?). הקורא נחשף גם למנגנונים העיקריים שבאמצעותם מתחוללים שינויים אלה (היווצרות גירסאות חדשות במטען הגנטי, העדפת הגירסאות החדשות על פני הישנות עקב התאמה טובה יותר לסביבה, או פשוט במקרה – אם מדובר באבות המייסדים של קבוצה מבודדת). ראינו גם שהיה ממש מספיק זמן להרבה תהליכים, ארוכים ככל שיהיו. ברמת העיקרון, אין סיבה מיוחדת לשלול את האפשרות שהמינים עצמם אכן נוצרו בתהליך זהה, יתר על כן, תהליך זה הוא בעצם המשך הגיוני לתהליך ההשתנות המתמיד הפוקד את עולם החי, בין בידי אדם ובין בטבע. אבל, אין בכך די. שהרי לא כל מה שיכול לקרות, אכן קרה. מנין לנו שזה באמת מה שקרה? שבאמת המינים השונים של היצורים החיים התפתחו מאותם אבות משותפים?

בפרק הבא אציג את הראיות לכך שאכן – כך בדיוק זה קרה. וברצוני לשוב ולהדגיש שדווקא לנו כמאמינים, אמור להיות קל יותר להפנים את הראיות שלהלן ולהבין שכך ברא הבורא את עולמו. ובע"ה, יזכה כל אחד מאיתנו אחרי מאה ועשרים להזדמנות להעמיק את ידיעותיו ולשאול בישיבה של מעלה מדוע בחר הבורא בדרך טבעית זו ולא בדרך של "הוקוס פוקוס".

 

 


 


7 הראיות למוצא המינים באמצעות אבולוציה

 

א. מאובנים:

סוג חשוב (אך לא בלעדי) של ראיות נובע מהמאובנים הנמצאים בשכבות הקרקע השונות.

אך קודם לכן, מה הם בכלל מאובנים?

ובכן, "מאובנים" הם שרידים של יצורים חיים ש"הפכו לאבן". מבחינים בין כמה סוגים שונים של מאובנים:

1.     מאובן גלעין: בעל חיים (או צמח) מת בסביבה מימית (בקרקעית הים או בביצה לדוגמא) ונקבר תחת המשקעים. בדרך כלל, החלקים הרכים של הגוף (הבשר והאיברים הפנימיים) נרקבים במהירות ומתפרקים, בעוד החלקים הקשים (השלד, הקונכיה, השיניים) נשמרים למשך זמן רב בהרבה. אולם גם חלקים אלה מתפרקים אט אט, והמולקולות המקוריות של חלקים אלה מוחלפות אחת לאחת במולקולות של מינרלים אחרים, יציבים יותר, המצויים במים. התוצאה הסופית היא העתק מושלם של השלד או הקונכיה המקורית, כאשר הוא אינו עשוי עוד מהחומרים המקוריים אלא ממינרלים לא־אורגניים. במקרים נדירים, מתאבנות גם רקמות רכות.

2.     מאובן דפוס (חיצוני או פנימי): גם בבמקרים אלה מדובר ביצור שנלכד בין שכבות משקעים שהתקשו. אלא שבמקרים אלה, אחרי שהתקשו המשקעים שסביב היצור, התפרק היצור לחלוטין ונעלם (כתוצאה מתחמוצות המחלחלות בסלע) בהותירו אחריו חלל בסלע בדמותו (הדפס חיצוני). לפעמים מתמלא חלל זה בחומרי משקע המתקשים ויוצרים דגם תלת ממדי של היצור. ייתכן, כאמור, גם דפוס פנימי. קונכיה (או גולגולת) יכולה להתמלא במינרלים אשר יתקשו בתוכה ויקבלו את צורתה. הקונכיה עצמה (או הגולגולת) עשויה להתפורר ולהיעלם, ואנו נישאר עם ההדפס הפנימי: דגם תלת ממדי של הקונכיה שנוצר מבפנים.

3.     מאובן חותם: מאובנים מסוג זה הם טביעות חותם על הסלע. כגון טביעות רגל באדמה רכה שהתקשתה ושימרה את הטביעות, או טביעות של צמח שהשאיר את חותמו.

4.     השתמרות החומר המקורי: במקרים נדירים אלה נשמר החומר המקורי של היצור ולא הוחלף במינרלים. על מנת שיווצר מצב שכזה נדרשים תנאים מיוחדים, כמו השתמרות בסביבה צחיחה במיוחד, קפיאה מהירה, קבורה באספלט, וכן (במקרה של חרקים) – הילכדות בשרף של עצים שהתאבן לאחר זמן (ענבר). מאובנים אלה הם אפוא יצורים שהתקשו כאבן, בעוד המאובנים מהסוג הראשון הם יצורים ש"הפכו לאבן".

על מנת שיצור יתאבן נדרשים אפוא כמה וכמה תנאים, ובראש ובראשונה שהוא יהיה מוגן מפגעי מזג האויר והבליה עד שיושלם תהליך ההתאבנות. דרישה מחמירה זו "קלה" יותר לביצוע במעמקי ים או ביצה, כאשר היצור שוקע לקרקעית ומתכסה בשכבה של משקעים המגנה עליו, מאשר ביבשה. ואכן, הרוב המוחלט של המאובנים מגיע מן הים (או ממקומות שהיו בעבר ים). כמו כן, רוב המאובנים הם של החלקים הקשיחים של הגוף: שלד פנימי או חיצוני, ומיעוטם משקף גם רקמות רכות.

נוסף על כך, על מנת שהמאובן יגיע לידינו, צריך שהוא ייחשף. דבר זה יכול להתבצע על ידי חפירות יזומות או חפירות לצורך בניה, או על ידי התרוממות טבעית של הסלע, או חשיפת השכבות העליונות של הקרקע על ידי תהליכי בלייה. במקרים אלה, האחרונים, עשוי המאובן להחשף ולהתפורר בשל אותם כוחות בלייה, לפני שייוודע דבר קיומו. מובן אפוא שרק מיעוט שבמיעוט מהיצורים שהיו קיימים על פני האדמה הגיעו לידינו, ושתיעוד המאובנים אינו משקף אלא מדגם ממה שהיה.

למרות כל זה, נמצאו עד כה אינספור מאובנים. הערכה היא שמספר המינים השונים שנמצא להם תיעוד בממצאים המאובנים עומד על כרבע מליון! מספר לא מבוטל.

מסתבר שהמאובנים ממש מספרים לנו את סיפורה של האבולוציה. הכיצד?

ובכן, האדמה, כאמור, עברה הרבה במהלך חייה, והיא עשויה שכבות שכבות. ארכיאולוג המתעניין בערים עתיקות עשוי לחפור שרידים של עיר, ומתחת לשרידים אלה למצוא שרידים של עיר עתיקה יותר, ומתחת לה – שרידים עתיקים עוד יותר, כשבין עיר לעיר יש שכבת אדמה שהצטברה על חורבות העיר הקדומה והפכה אותה ל"תל". ארצנו משופעת בערים עתיקות שכאלה, בנות אלפים רבים של שנים. אולם איננו מתעניינים פה בשכבות בנות אלפי שנים, אלא בשכבות עתיקות עוד יותר. וכאשר אנו בודקים את השכבות העתיקות יותר, ואת המאובנים שאנו מוצאים בהן, אנו מגלים סדר מופתי בממצאים התואם בדיוק מה שהיינו מצפים למצוא לפי מיון בעלי החיים שדיברנו עליו לעיל, והתואם בדיוק את מה שהיינו מצפים למצוא לפי האבולוציה וניבוייה.

 


מאובני אדם

המוזיאון לאוסטאולוגיה (חקר העצמות) של אוקלהומה סיטי

כיצד יודעים אנו שאנו "חוזרים בזמן"?

ההבנה שאנו חוזרים בזמן מבוססת על שני גורמים. ראשית, בדרך כלל שכבות מצטברות אחת על השניה בסדר כרונולוגי, זאת אומרת: ככל שהשכבה עליונה יותר - היא צעירה יותר, וככל שהיא עמוקה יותר - היא עתיקה יותר. הגיוני.

אמנם, מלבד ההיגיון שבדבר, עומדות לרשותנו שיטות של תיארוך ישיר של השכבות באמצעים שמניתי לעיל, כאשר הראשית שבהן היא התיארוך הרדיומטרי. העובדה שבכל רחבי העולם אנו מוצאים סדר דומה: כלומר, השכבות מסודרות לפי אותו הסדר, מאובנים דומים נמצאים בשכבות דומות ברחבי העולם, שינויים בשדה המגנטי שמתועד בסלעים מופיעים בצורה מתואמת ברחבי העולם ועוד, מקילה על התיארוך המדויק של השכבות. למעשה, המתאם בין סוגי השכבות לבין הממצאים המאובנים הוא כה גדול, עד שעל מנת להקל על זיהוי מהיר של שכבות, משתמשים ב"מאובנים מַנחים", זאת אומרת, מאובנים שהם בעלי תפוצה רחבה וכלל עולמית, ואשר התקיימו פרק זמן "קצר" כמו מיליון שנה (זה נחשב קצר במונחים גיאולוגיים). גילוי מאובנים כאלה בשכבת אדמה מצביעה על זיהוייה של השכבה הזו (זיהוי שניתן לאימות סופי על ידי השיטות הנוספות, כאמור).

למותר לציין שהבדיקות הללו אינן "אקדמיות" גרידא, והן משמשות בפועל לצורך מציאת מחצבים יקרי מציאות, כמו נפט, פחם ומחצבים אחרים. (ואם כבר הזכרנו את הנפט והפחם, תן דעתך למשמעות שיש להימצאותם של נפט ופחם בעולמנו: כמה זמן נדרש על מנת להפוך שרידים של יצורים ימיים לנפט, וכמה זמן נדרש על מנת להפוך שרידים של צמחי יבשה לפחם).

 

ומה מגלים לנו המאובנים? הבה ונעקוב אחר קבוצה אחת מוכרת: החולייתנים (בעלי החוליות).

עד לפני כחצי מיליארד שנים איננו מוצאים אף חולייתן בין כל המאובנים. אנו כן מוצאים שלל מאובנים של חסרי חוליות דווקא: טביעותיהם של מיקרואורגניזמים ותולעים (המאובנים הקדומים ביותר נכון לעכשו הם סימנים שהותירו אחריהם חיידקים באבן חול באוסטרליה מלפני 3.49 מיליארד שנה).[62] עם זאת, איננו מוצאים בשכבות אלה אפילו לא עצם או שן אחת לרפואה, למרות שאלה הם השרידים שמשתמרים בצורה הטובה ביותר, בוודאי יותר טוב מתולעת. אדלג על התולעים הראשונים והמיתרניים ואקפוץ ישר לשכבות "צעירות" יותר, בנות 420 מיליון שנה. בשכבות אלה אנו מוצאים כבר בעלי חיים בעלי עמוד שדרה - דגים. אך איננו מוצאים אף בעל חיים בעל רגליים. בשכבות שזמנן כמה עשרות מיליוני שנים מאוחר יותר, אנו מוצאים כבר יצורים בעלי ארבע גפיים דמויי דו־חיים. שכבות מאוחרות יותר מראות בעלי חיים המותאמים בשלמות לחיים על היבשה: זוחלים מסוגים שונים. ועדיין, שום סימן ליונקים ולעופות. לפני כמאתיים ושלושים מיליון שנה מתחיל עידן הדינוזאורים והללו משגשגים וממלאים את הארץ עד שרובם נכחדים לפני כששים וחמשה מיליון שנה, ואז אנו כבר פוגשים בעופות, וביונקים (שהופיעו אמנם על הבמה כבר לפני כן, אלא שרק בעקבות העלמות הדינוזאורים החלו לשגשג ולמלא את פני תבל).

זאת אומרת, יש לנו כאן תמונה מוזרה לפיה בתחילה לא היו בעולמנו יצורים בעלי עצמות, אחרי כן התקיימו כאן דגים, אחרי כן דו־חיים, אחרי כן זוחלים, אחרי כן דינוזאורים ויונקים ועופות.

האבולוציה פירשה את הממצאים האלה כך: היצורים השונים שאנו רואים בתקופות השונות, שעשרות מיליוני שנים מפרידות ביניהם, לא "נחתו" סתם כך בעולם, ולא נבראו בצורתם זו, אלא התפתחו אלה מאלה. זאת אומרת, בעלי החיים הראשונים שהיו בעלי ארבע גפיים אך עדיין חיו בעיקר בים – התפתחו מדגים; בעלי החיים הראשונים שחילקו את זמנם בין הים ליבשה – התפתחו מיצורים אלה; בעלי החיים שעברו בשלמות לחיים על היבשה (ה"זוחלים") – התפתחו מאלה האחרונים; מאותם זוחלים שפרו ורבו על פני האדמה התפתחו הדינוזאורים - מחד, והיונקים – מאידך. ומן הדינוזאורים התפתחו העופות. (כמובן, חלק מהזוחלים נשארו "בתוך הקבוצה", והתפתחו לסוגים שונים של זוחלים, כגון תנינים, לטאות ונחשים).

נשמע הזוי? האם דג קם בבוקר יום אחד והפך ליצור ההולך על ארבע? האם זוחל השכים קום והחליט שהוא יונק?

ובכן, ציינתי בדבריי שבין הקבוצות השונות מפרידות לפעמים עשרות מיליוני שנים. השינוי הוא הדרגתי, ומתפרס לפעמים על מיליוני דורות של בעלי חיים שמשתנים בהדרגה במאפיין זה או אחר, עד שכעבור מיליוני שנים השינויים המצטברים מאפילים על המוצא הראשוני.

 

ב. איה החוליות החסירות???

אך, אם כך הוא הדבר, האם לא היינו אמורים למצוא יצורי ביניים? יצורים שהם במחצית הדרך: בין דג - להולך על ארבע, בין זוחל - לדינוזאור, בין דינוזאור - לעוף, בין זוחל - ליונק? היכן הם יצורי הביניים הללו, "החוליות החסירות"? אנו זועקים. ואכן, טענה זו הופרחה לחלל האויר מאז פורסם ספר "מוצא המינים" לפני כמאה וחמשים שנה. אולם, הקורא ישמח לשמוע שבעיה זו, שאנו שומעים את הדיה גם בימינו אלה, נפתרה מזמן, ואכן, בהתאמה מושלמת לתיאור העולם על פי האבולוציה – נמצאו "החוליות החסירות" זה מכבר. המאובנים בכללם מציגים תמונה הדרגתית ומגוון עשיר מאד של דרגות ביניים, בין אם המדובר בדרגות ביניים שבין מחלקות שונות של בעלי חיים: דג - להולך על ארבע, דינוזאור - למעופף וכדומה, ובין אם המדובר בדרגות ביניים באותה המחלקה עצמה, כגון דרגות ביניים בין יונקים קדומים ליונקים בני זמננו. (ברצוני לציין שגם אלמלא התגלו חוליות הביניים לא היתה הזעקה והטענה מוצדקת, שכן תיעוד המאובנים הוא חלקי מעצם טיבו, וכפי שנראה להלן, נדרשו שש שנים של מאמץ מכוון וממוקד על מנת לחשוף את יצור הביניים שבין הדג למהלכים על ארבע, כך שגם אלמלא היה נמצא, לא היה הדבר מהווה בעיה וטענה. אלא שבפועל אנו נהנים כיום מפירות המאמץ העולמי ויכולים להציג לעין כול את "החוליות החסירות" שאינן חסירות עוד).

ואציג כמה דוגמות, לספקנים שבינינו:

 

1. דג – מהלך על ארבע

יצור שחציו דג וחציו הולך על ארבע? "רעיון" זה נשמע מופרך בראשיתו, שהרי הדג אינו יכול לנשום ולהתקיים על האדמה, ואילו יצורי היבשה אינם יכולים לנשום ולהתקיים בים. מעבר לכך, לדג יש סנפירים, וליצורי היבשה – גפיים. כיצד ניתן לגשר על פניהם?

ובכן, הדבר קל בהרבה ממה שזה נראה. אכן, דג מצוי אינו יכול לנשום ולהתקיים על פני האדמה. אבל דג ריאות יכול. דגי ריאות הם בעלי חיים שקיימים עדיין בימינו, ונפוצו הרבה יותר בעבר (לבעלי חיים מסוג כזה קוראים "מאובן חי", כי קל יותר למצוא מאובנים שלו מלמצוא את בעל החיים החי בימינו...). דגים אלה מצוידים גם בזימים – המאפשרים להם לנשום במים, וגם בריאות (ריאה אחת או שתי ריאות, קיימים כמה סוגים של דגי ריאות). ה"פיתוח" הזה מאפשר לדג לחיות במקורות מים העניים בחמצן, ולהשלים את תצרוכת החמצן שלו בנשימה מהאויר. יתר על כן, דג הריאות האפריקאי והדרום־אמריקאי מסוגלים אפילו לשרוד ביבשה בעונת היובש. תכונה נוספת של דגים אלה (שאמנם לא ייחודית להם) היא יכולתם להשתמש בסנפירים על מנת לזחול על קרקעית האגמים הרדודים בהם הם חיים.

אמנם, דגי הריאות אינם יחידאים. ידועים כיום אחד עשר סוגים שונים של דגים המסוגלים לנשום ולהתקיים פרקי זמן מסוימים מחוץ למים, חלקם מסוגל לזחול ו/או לנתר על האדמה. דגים אלה נושמים אוויר באמצעות טכניקות ואיברי נשימה מגוונים.[63]

לא קשה לנו לדמיין יצורים הדומים לדגי ריאות, המתחילים להתאים יותר ויותר לסגנון החיים של דוחיים: חיים הן בים והן ביבשה.

אולם, אין לנו צורך לאמץ את דמיוננו במיוחד, שכן צוות חוקרים עשה בעבורנו את העבודה, ובמאמץ שנפרס על פני שש שנים הצליח לאתר את בעל החיים שהיה הגשר למעבר בין הים ליבשה: הטיקטאליק.[64]

ואתאר בקצרה את סיפורו של הטיקטאליק, מאחר ויש בכך לקח חשוב, שכן מעבר לעובדה שיצור הביניים הזה אכן נמצא, הרי שהדרך בה הוא נמצא התבססה על הידע המצטבר ועל תמונת העולם של האבולוציה.

החוקר שהוביל את המחקר ושם לו למטרה למצוא את צורת הביניים הזו, ידע, על סמך תגליות קודמות, שבסלעים בני 365 מיליון שנה אנו מוצאים כבר בעלי חיים בעלי גפיים החיים על היבשה. כמו כן, הוא ידע שבסלעים שגילם 385 מיליון שנה נמצאו רק דגים. (בפרט, בשכבות סלע בנות 380 מיליון שנה, נמצא הדג Eusthenopteron, שבסנפיר שלו הופיע כבר המבנה של עצם אחת המחוברת לשתי עצמות, בדומה לעצם הזרוע המחוברת לכישור ולגומד, אמנם בלי ה"המשך" של אצבעות). בעקבות הפרשנות האבולוציונית, הרואה את בעלי הגפיים כבעלי חיים שהתפתחו מדגים, הסיק החוקר שיצור הביניים שאותו הוא מחפש, ואשר מהווה גשר בין עולם הדגים לעולם יצורי היבשה, חייב להסתתר בסלעים שגילם נע בין 365 ל־380 מיליון שנה בערך.

השלב השני היה למצוא אזור בעולם שבו נמצאים סלעי משקע בני הגיל הזה באופן החשוף לפני הקרקע, וזאת על סמך מפות גיאולוגיות העוסקות בנתונים אלה. משנמצא המקום: בקנדה הארקטית, החל איסוף הממצאים, ובסופן של שש שנות חיפושים התגלו שרידיו של יצור הביניים, שקיבל את השם טיקטאליק.[65]

יצור זה, שנשמר בצורה מצוינת, היה דג בעל סנפירים עם קרומי שחיה וקשקשים על הגב, אך מצד שני היו לו ראש שטוח וצוואר (בדומה קצת לתנין. לדגים "רגילים" אין צואר, והם אינם יכולים להרים את ראשם), ובתוך הסנפיר היו עצמות המקבילות לעצמות הזרוע, האמה ולחלקים מפּרק כף היד. גם מפְרק הכתף, המַרפק וכף היד נכחו – בתוך סנפיר מצויד בקרומים. היצור נמצא בתוך סלעים שנוצרו בנהרות קדמוניים לפני 375 מיליון שנה. מסתבר שהוא השתמש בסנפיריו גם כדי "לזחול" על הקרקע הרדודה של הנהרות, והשתמש בצוארו על מנת להרים את הראש מעל למים ולנשום אויר.

כפי שציינתי, לא זו בלבד שיצור הביניים בין שתי הצורות השונות כל כך, נמצא, אלא שהוא נמצא בדיוק בזמן ובמקום שבו ניבתה האבולוציה שהוא יימצא.

 

 

 

 

 



טיקטאליק

הממצא, ושחזור אמנותי. (© Esv 2010, derivative work: Petter BØckman)

 

 

2. דינוזאור - עוף

מה לגבי המעבר בין דינוזאור לעוף?

כמה מילים על דינוזאורים: כשמזכירים את השם "דינוזאור" עולה לנגד רוחנו יצור ענק ואימתני, כפי שמורה שמו (ביוונית: דינוס זאורוס - לטאה נוראית). ואכן, חלק ממיני הדינוזאורים הגיעו למימדי ענק [הדינוזאור השלם הארוך ביותר שבידינו הוא הדיפלודוקוס (Diplodocus) בן 27 המטרים], אם כי אף אחד מהם לא הגיע למימדי הלוויתן הכחול בן זמננו. אולם, הדינוזאורים היוו קבוצה מגוונת מאד של בעלי חיים, ששגשגו בהצלחה במשך כמאה וששים מיליון שנה (פלוס מינוס. מלפני כ־230 מיליון שנה עד ל־65 מליון שנה לפני ההווה), ומילאו גומחות רבות על פני היבשה. מאות רבות של מיני דינוזאורים תוארו בפרוטרוט וניקבו בשמות, ועוד מאות מינים נמצאים עדיין בתהליכי בדיקה (מתן שם מדעי מצריך ידיעה מדויקת על קרבתו המשפחתית של המין המסוים ליתר המינים הקרובים לו). מיני הדינוזאורים השונים מקובצים לשתי סדרות, וכל סדרה מחולקת לכמה קבוצות. (ראה איור בעמוד הבא).

מה כל זה קשור לעופות?

ובכן, מסתבר שמבנה השלד של העופות דומה במאפיינים רבים מאד למבנה השלד של הדינוזאורים [מקבוצת התרפודים (Theropods), קבוצה שמנתה גם דינוזאורים בגודל של יונה!].[66] נוסף על כך, התגלו מעל לעשרים מינים שונים של דינוזאורים שהיו להם נוצות (שהוא המאפיין המגדיר כיום את העופות: הוא קיים רק בעופות, ובכל עשרת אלפים מיני העופות). ברוב המקרים, נוצות אלה לא שימשו לתעופה, אך נמצאו גם דינוזאורים קטני מימדים שלהם נוצות־כנף בגפיים הקדמיות והאחוריות (וניתן להחשיבם אפוא כבעלי ארבע כנפיים).

הדמיון בין הדינוזאורים לעופות אינו "מתמצה" בדמיון שלהם בשלד ובנוצות, אלא בא לידי ביטוי גם במבנים אחרים בגוף, וגם בהתנהגות, כגון צורת הקינון והשינה.

ממצא מרתק במיוחד נבע מגילוי שרידים של הדינוזאור מטיל האימה Tyrannosaurus rex שאיפשרו השוואה של האנטומיה של התא והשוואת רצף החלבונים. השוואה זו לימדה שהעופות הם שארי בשרו הקרובים ביותר של דינוזאור זה כיום, אף יותר מאשר התנינים (שהם שארי הבשר השניים במעלה). השוואה של רצפים שהופקו מדינוזאור מסוג אחר הניבו אף הן תוצאות איתנות על הקשר בין הדינוזאורים לעופות.[67]

 


עולמם המגוון של הדינוזאורים

 

נקודה מעניינת בנושא זה היא העדר השיניים בקרב העופות. לפי הטענה שהעליתי זה עתה, מוצא העופות בדינוזאורים, שהיו בעלי שיניים. (יתר על כן, גם יצורי הביניים שתיארתי עתה, הדינוזאורים המנוצים ובעלי הכנפיים, היו בעלי שיניים). ובכן, בהתאם למצופה, נמצא שלא זו בלבד שלאבותיהם של העופות היו שיניים, אלא שאף בעופות נטולי השיניים בני זמננו קיים עדיין המידע הגנטי הנדרש ליצירת שיניים (אלא שהוא מושתק, בנסיבות הרגילות). לפני שנים אחדות הבחין אחד החוקרים בכך שעוּבּר של תרנגול אשר נבדק במעבדתו עבר מוטציה והתחיל להצמיח שיניים – ולא סתם שיניים, אלא שיניים הדומות לשיני תנין (כזכור, התנינים הם שארי הבשר החיים הקרובים ביותר לעופות, כיום). החוקר הינדס וירוס המחקה את האותות המולקולריים של המוטציה האמורה והצליח לגרום לתרנגולים רגילים להצמיח שיניים דומות.

(אגב, אין לבלבל בין עופות־דינוזאורים קדומים אלה לבין יצורים מעופפים אחרים השייכים לסדרת הפטרוזאורים. לפי הידוע כיום, יצורים אלה, שהתפתחו מהזוחלים לפני כ־220 מיליון שנה, הם החולייתנים הראשונים שפיתחו כישורי תעופה. הם לא היו מנוצים, והם עפו באמצעות קרומי עור שהיו מתוחים בין ארבעת גפיהם).


 

פטרוזאור

לעומת הדינוזאורים המנוצים, עף הפטרוזאור באמצעות קרומי עור המתוחים בין גפיו, באופן המזכיר במידת מה את כנפי העטלף.

 



ארכיאופטריקס (© H. Raab, 2009)

גם בתצלומים ניתן לראות בקלות את הנוצות, ואת הזנב המנוצה דמוי העלה

 

יען ודינוזאור – ההבדל אינו תהומי

 

 

מה ההיגיון בפיתוח חצי כנף?

בקטע הקודם הובאה הטענה שהעופות התפתחו מדינוזאורים, וכי ראשוני הדינוזאורים ש"פתחו" במסלול זה היו מנוצים אך לא מעופפים. לאור זאת, נשאלת השאלה: לשם מה היו לדינוזאורים הקדומים נוצות? מה תועלת יש בנוצות שמאפשרות "כמעט תעופה"? התשובה פשוטה למדי: נוצות משמשות לצרכים נוספים, לא רק לתעופה. ביבשת אנטארקטיקה, לדוגמא, נמצא את הפינגווינים, שהם עופות לא מעופפים, המצליחים לשרוד במקום הכי קר על פני האדמה בין השאר בזכות הבידוד המעולה שמעניקה להם כסות הנוצות. יונקים בעלי פרווה לא הצליחו לכבוש את היעד הזה למרות שהם חיו בו בעבר הרחוק כאשר אנטארקטיקה לא היתה קפואה. 

נוצות ארוכות יותר ומבנים דמויי כנף משמשים בהצלחה רבה לצורך דאיה וניתור באויר. עשרות מינים של בעלי חיים – יונקים, זוחלים, דוחיים ואפילו דגים[68] (!)– משתמשים במגוון אמצעים על מנת לדאות ממקום אחד למשנהו (חלקם דואים למרחק של מאות מטרים!). בין אם המדובר בקרומים המתוחים בין רגליהם, בין אצבעותיהם, מסביב לצוארם ועוד. הדאיה נפוצה מאד בעולם החי, וגם נוצות שאינן מקנות תעופה אמיתית מסייעות מאד לכישורי דאיה.

 



(© Patrick Coin, 2007)

דגים מעופפים

 

דוגמות אחרות:

לא ארחיב בדוגמות נוספות על מעבר ממחלקה למחלקה, משום שהן הרבה פחות "מרתקות". שכן ההבדלים בין דוחיים לזוחל, בין זוחל לדינוזאור, בין זוחל ליונק, אינם באים לידי ביטוי בתופעות הבולטות לעינו של הקורא שאינו עוסק בתחום. ההבדלים בין בעלי חיים אלה באים לידי ביטוי במבנה העצמות כגון: עצמות הפנים הקטנות על צורתן ומיקומן המדויק; מבנה האגן, מבנה מפרקי הגפיים, מבנה השיניים וכדומה. אסתפק בציון העובדה שגם בין מחלקות שונות אלה של בעלי חיים נמצא מגוון של צורות ביניים ("חוליות שאינן חסירות") המדגימות את צורות המעבר: יצורים שהם באמצע הדרך בין דוחיים לזוחל, בין זוחל ליונק וכו'. כנגד זה, אביא שתי דוגמות על התפתחות ברמה של המין.

 

3. התפתחות הסוס

ניקח לדוגמא את הסוס: כולנו מכירים את סוס־הבית בן ימינו. בעל חיים גדול זה מותאם באופן מושלם לריצה בשטחים פתוחים על אצבעו הגדולה האחת המוגנת בפרסה, ושיניו מותאמות לאכילת עשב. לסוס יש בעצם שלוש אצבעות: אצבע אמצעית אחת מפותחת וגדולה (אצבע מספר שלוש), ושתי אצבעות מנוונות אשר נותרו מהן רק שרידים. מאחר וכף היד "הבסיסית" מכילה חמש אצבעות (בין אם זו כף ידו של צפרדע, עטלף, לוייתן, אדם או לטאה), אנו יכולים כבר לשער שלא תמיד היו לסוס רק אצבע אחת מתפקדת ועוד שני בדילי אצבעות. מה גם שבדילי האצבעות מרמזים לנו על עבר מפואר יותר.

ואכן, ככל שאנו מרחיקים אחורה בזמן ובודקים את אבות אבותיו של הסוס, אנו מגלים רצף של בעלי חיים דמויי־סוס, אשר ככל שחולף הזמן הולכים ונעשים דומים יותר ויותר לסוס של ימינו. הם נעשים גדולים יותר, שיניהם עוברות שינויים ותהליכים הדרגתיים ככל שהם עוברים מתזונה צמחית טרופית לתזונה המבוססת על עשב, ובד בבד הם הולכים ומאבדים את אצבעותיהם, מאריכים את רגליהם ונעשים מותאמים יותר לריצה בשטחים פתוחים.

כמות הממצאים מרשימה מאד, שכן אבותיהם של הסוסים שגשגו בעולם הקדום. לפני למעלה מחמישים מיליון שנה הם נפוצו בעיקר ברחבי אמריקה הצפונית, והותירו בה את חותמם בדמות אלפי שלדים מאובנים. בעל החיים הראשון שניתן לזיהוי כאביו הקדום של הסוס הוא האיוהיפוס (Eohippus, שם מדעי: Hyracotherium), שחי לפני חמישים ושניים מיליון שנה. האיוהיפוס היה בעל חיים בגובה 40 ס"מ, והיה בעל ארבע אצבעות מפותחות ברגלים הקדמיות (ו"אצבע מספר 1" מנוונת), אף שנשא את משקלו על אצבע מספר שלוש דווקא. תוך שני מיליוני שנים, משתנה האיוהיפוס בהדרגה והופך לאורוהיפוס (Orohippus),[69] לבעל חיים זה ארבע אצבעות בכפות הרגליים הקדמיות, ושלוש באחוריות. האצבעות המנוונות – נעלמו. ההבדל העיקרי בין האיוהיפוס לאורוהיפוס הוא בשינויים שחלו בשיניים והתאמתן הגוברת והולכת לרעייה. המשכו, האפיהיפוס (Epihippus), לפני כ־47 מיליוני שנה, ממשיך את מגמת השינויים בשיניים. לפני 40-30 מיליון שנה השתנה האקלים באמריקה הצפונית ונעשה יבש יותר, ובעקבות כך פני השטח הפכו דומים יותר לערבות של ימינו. באותו זמן אנו פוגשים את המזוהיפוס (Mesohippus), המותאם יותר מאבותיו לריצה בשטח פתוח ולרעייה של צמחים נוקשים. גובהו היה כ־60 ס"מ, והיו לו שלוש אצבעות בלבד, ושריד מנוון וזעיר של אצבע מס' 5. וכך ככל שעובר הזמן אנו נתקלים ב"דמויי סוס" שונים: מיוהיפוס, קלובטיפוס, פרהיפוס ועוד כהנה וכהנה. אדלג עליהם למען הקיצור ואגיע סמוך לזמננו. לפני כשלושה וחצי מיליוני שנה חי האב הקדום של הסוג סוס[70] (Equus), אביהם של הסוסים, החמורים והזברות של ימינו (נוסף על מינים נוספים שנכחדו). אגב, עצמותיו של האב הקדום הזה התגלו על ידי בוקר בעיר הגרמן, איידהו. בעקבות חפירות שנערכו במקום נמצאו חמשה שלדים כמעט שלמים של בעל חיים זה, ומעל מאה גולגלות. הדעה הרווחת היא שעדר סוסים טבע בניסיון לחצות נהר שעלה על גדותיו, ונקבר בקרקע הנהר.

 


שלבים בהתפתחות הסוג סוס (© H. Zell, 2010)

 

4. התפתחות הלוויתן

ומה לגבי הלוויתן? הזכרתי בראש דבריי שקיימת סדרה של מאובנים המדגימה את שלבי הביניים של יצור מרהיב זה.

הלוויתן, מלבד העובדה שהוא נעדר רגליים אחוריות (בדרך כלל!), נבדל מיתר היונקים בכמה תכונות, וביניהן: גפיים קדמיות המעוצבות כמשוטים, נחיר במעלה הראש, צואר קצר, שיניים פשוטות דמויות חרוט, מבנה מיוחד של האוזן המאפשר שמיעה מתחת למים, ועמוד שדרה התומך בשרירי השחיה החזקים של הזנב.

כזכור, הלוויתן הוא יונק לכל דבר. בראשיתו של ספר זה ציינתי כמה מן המאפיינים המובהקים המשייכים אותו למחלקה זו (ביניהם: אי יכולת לנשום במים, יניקת חלב, הצמחת שיער, קולטני ריח של בעל חיים יבשתי ואולי המרשים מביניהם: הצמחה, מפעם לפעם, של רגליים אחוריות). אבות אבותיו של הלוויתן חיו על היבשה והם שארי בשר של יונקים אחרים. אולם, למי הם קרובים יותר מכל?

כבר לפני ששים שנה זיהו חוקרים את הקשר בין הלוויתן לבין מכפילי הפרסה דווקא, וזאת, עוד לפני שעמד לרשותם הידע הגנטי, אולם הם לא יכלו להצביע על הקרבה המדויקת. כיום, בעקבות השוואת המטען הגנטי ובעקבות מאובנים נוספים שנמצאו נעשתה התמונה ברורה יותר, וניתן לעקוב אחר התפתחותן של כל התכונות המיוחדות הללו שציינתי כאן. ואציג כאן חלק מהנתונים:[71]

בתקופה שלפני 53 מיליון שנה, מוצאים אנו את הפקיצטוס (Pakicetus), יצור בעל פרסות בגודל של כלב. יצור זה לא היה לוויתן, אך היו לו מאפיינים מסוימים ששרדו כיום רק בלוויתנים (בין חיים ובין מאובנים), בעיקר במבנה האוזן הפנימית ובמבנה השיניים. מלפני 50 מיליון שנה אנו מוצאים כבר את האמבולוצטוס (Ambulocetus, משמעות שמו: "לוויתן מהלך"), יונק שנראה כמו תנין, ואשר רגליו האחוריות היו מותאמות לשחיה בים, יותר מאשר להליכה על פני היבשה. עם זאת, רגלי השחיה הללו הסתיימו עדיין בפרסות (!) והסגירו את מוצאו הקדום. מין דומה לו הוא הרמינגטונוצטוס (Remingtonocetus). הרודוצטוס (Rodhocetus), בעל חיים שחי לפני כ־46 מיליון שנה ואשר מאובניו נפוצים ברוב היבשות, הלך צעד אחד קדימה. מלבד המאפיינים הלוויתניים שהיו כבר אצל קודמיהם, נוסף אצלו מבנה קרסול שקיים רק בלוויתנים. עמוד השדרה והגפיים הותאמו עוד יותר לשחיה, והנחיריים כבר אינן נמצאות בקצה האף, כמו ביתר היונקים, אלא במעלה החרטום, בערך במחציתו (תכונה שמסייעת לבעל החיים לנשום מבלי שיצטרך להוציא את קצה החרטום מהמים). הבזילוזאורוס (Basilosaurus) והדורודון (Dorudon) חיו בערך לפני 38 מיליון שנה. הראשון היה בעל חיים גדול, באורך 18 מטרים, והשני באורך 5 מטרים. בעלי חיים אלה היו כבר יונקים ימיים "גמורים", ורגליהם האחוריות היו זעירות ביחס לגופם, והחיבור ביניהם לעמוד השדרה היה רופף עוד יותר מאצל קודמיו. גפיים אלה לא יכלו לשמש לתנועה. אמנם יצורים אלה שונים בכמה מאפיינים מהלוויתנים, כגון במוחם הקטן, ובאי יכולתם להפיק את הקולות המיוחדים המופקים על ידי הלוויתנים המודרנים, וייתכן שהם נפרדו בשלב מסוים מאילן היוחסין שמוליך ללוייתנים המודרניים והתפתחו בכיוון עצמאי. הסקוולודון (Squalodon) שחי בתקופה שבין 33 ל־14 מיליון שנה בעבר, היה כבר דומה מאד לדולפינים של ימינו, והנחיר שלו היה כבר במעלה הראש (הנחיר הוא אותו נקב מפורסם שיש ללוייתנים ולדולפינים במעלה ראשם ואשר ממנו פורץ אותו סילון אדי מים כשהלוייתן מרוקן את ריאותיו).

הלוויתנים עצמם התפצלו לפני כ־35 מיליון שנה לשתי קבוצות עיקריות: לוויתני המזיפות (שאיבדו את שיניהם ואשר ניזונים באמצעות סינון פלנקטון מהמים) ולוויתני שיניים, והם כוללים כיום עשרות מינים שונים.[72]

ציינתי לעיל שלפני ששים שנה הוערך שהלוויתנים הם שארי בשר של מכפילי הפרסה. כאמור, השוואות גנטיות עדכניות העלו ששאר הבשר הקרוב ביותר של הלוייתנים הוא ההיפופוטם (שאכן כלול בסדרת מכפילי־הפרסה).[73] לפי ההערכות הקיימות כיום, חולקים הלוייתנים וההיפופוטמים אב קדום שהתפצל מיתר מכפילי הפרסה לפני כ־60 מיליון שנה, והתפצלו זה מזה לפני כ־54 מיליון שנה.


דורודון (© by Ellen, 2010)

שלד שלם של דורודון (Dorudon atrox) שנחשף בחולות מצרים (Wadi Hitan). הגפיים האחוריות זעירות ומנוונות.

 

כמה פרטים נוספים הקשורים לנושא המאובנים:

 

5. תפוצת מאובנים ביבשות הקדומות

ציינתי לעיל את העובדה שכאשר אנו בודקים את המאובנים שנמצאים באמריקה הדרומית ובאפריקה מהתקופה שיבשות אלו היו עדיין מחוברות ליבשת אחת – אנו מוצאים בהן אותם המאובנים. כאשר אנו בודקים את המאובנים מהתקופות שאחרי כן,  מעת שיבשות אלה הופרדו כבר על ידי האוקיינוס, אנו מוצאים מאובנים שונים בכל יבשת, משום שבכל יבשת התפתחו בעלי החיים בכיוונים שונים.

תופעה זו אינה מוגבלת ליבשות אלה. ברחבי העולם אנו מוצאים מאובנים זהים במקומות שונים שהיו מחוברים בעבר הרחוק. בין הבולטים במאובנים אלה ניתן למנות את ה־Cynognathus, זוחל שנפוץ במרכז אמריקה הדרומית ובאפריקה; את ה־Lystrosaurus, זוחל גם הוא, שנפוץ באזור דרומי יותר באפריקה, במדגסקר, בהודו ובאנטארקטיקה; הצמח Glossopteris, שנפוץ באזור עוד יותר דרומי באמריקה הדרומית, באפריקה, מדגסקר, הודו, אנטארקטיקה ואוסטרליה; וזוחל ימי בשם Mesosaurus, שנפוץ בקצה הדרומי של אמריקה הדרומית ואפריקה.

תפוצתם של בעלי חיים וצמחים אלה מחזקת את מה שידוע לנו על התהליכים הארוכים והתמורות שעברו היבשות במהלך מאות מיליוני השנים שעברו.


תפוצת המאובנים ביבשות הקדומות

קחו לדוגמא את החיבור בין אמריקה הדרומית לאפריקה: שני בעלי החיים והצמח שבמפה כאילו "תופרים" את שתי היבשות במדויק.

6. חיות הכיס

כולנו מכירים את הכיס המיוחד של הקנגרו בו שוכן צאצאו הרך. תכונה זו אינה ייחודית לקנגרו והוא חולק אותה עם עוד כשלוש מאות מינים שונים של חיות כיס (כגון הקואלה). בקרב בעלי חיים אלה, משך ההריון הוא קצר במיוחד, והולדות נולדים לא מפותחים, והם משלימים את התפתחותם במשך שהות של כמה חודשים בכיס המיוחד להם, ואשר בו בלוטות חלב המיועדות להזנתם.

כמאתיים מהמינים השונים של חיות הכיס מצויים באוסטרליה ובאיים השוכנים צפונה לה, וכמאה מינים נמצאים באמריקה (הדרומית, בעיקר).

לפי הממצאים כיום, המאובן הקדום ביותר של חית כיס מוצאו מסין בתקופה שלפני 125 מיליון שנה. מבדיקת המאובנים ברחבי העולם עולה ההערכה הבאה: חיות הכיס התפתחו באסיה; עברו משם לאמריקה הצפונית בזמן שהיתה עדיין מחוברת לאירואסיה; משם עברו לאמריקה הדרומית (שהיתה עדיין מחוברת לאמריקה הצפונית עד לפני 65 מיליון שנה. יצוין שאחר כך היא נפרדה, וכיום היא שוב מחוברת); משם עברו חיות הכיס לאוסטרליה דרך אנטארקטיקה לפני כ־50 מיליון שנה.

חיות הכיס הפסידו בתחרות עם יתר היונקים ונכחדו מרוב המקומות שנכחו בהם. (גם מאה המינים שנמצאים באמריקה הם כאין וכאפס לעומת מגוון היונקים האחרים המצויים בה). דווקא באוסטרליה המבודדת והמנותקת אליה הגיעו "באחרונה", מצאו חיות הכיס מקום לתקוע בו יתד שכן הם היו היונקים היחידים שהגיעו ליבשת זו, ואכן הם התפתחו למגוון צורות וגדלים, ומילאו את כל התפקידים והגומחות שממלאים יתר היונקים בשאר רחבי העולם: קנגורים כממלאי תפקיד האנטילופות, קואלות במילוי תפקיד העצלן, זאב טסמני כטורף (הזאב הטסמני, המכונה גם נמר טסמני, היה יצור בעל מבנה דומה לזאב ופספוס כשל טיגריס על מחציתו האחורית. נכחד ככל הנראה בשנות השלושים של המאה הקודמת) ועוד.

הטענה שחיות הכיס הגיעו לאוסטרליה מאמריקה הדרומית דרך אנטארקטיקה התבססה על תיארוך המאובנים שנמצאו ועל הנתונים שיש בידינו על מיקומן של היבשות לפני עשרות מיליוני שנה. בהתאם לטענה זו ניבו החוקרים בעבר שאם יושקע המאמץ הנחוץ יימצאו מאובנים של חיות כיס באנטארקטיקה. ואכן, בעקבות ניבוי זה נערכו חיפושים ביבשת הקפואה והניבו לפני כשלושים שנה מאובנים של חיות כיס. מאז ועד היום הולכים ונחשפים מינים שונים של חיות כיס מאובנות ביבשת זו.

 

7. המסקנה מהממצאים המאובנים

בניגוד למה שמקובל לחשוב, ההוכחה לאבולוציה אינה מבוססת על הממצאים המאובנים דווקא, אלא על יסודות אחרים שיפורטו להלן. אמנם המאובנים מהווים חיזוק ואישור משמעותי לאבולוציה בכך שהם שוטחים בפנינו את מהלך ההתפתחות כפי שהיא אמורה להיות לפי האבולוציה: שינוי וגיוון הדרגתיים של עולם החי, מצורות קדומות לצורות מאוחרות יותר, בהתאם לתנאי השטח המשתנים. כאשר השינויים הללו "מצייתים" לסדר שתיארה האבולוציה (דגים ואח"כ הולכי על ארבע; זוחלים ואח"כ דינוזאורים ואח"כ עופות; זוחלים ואח"כ יונקים; יונקי יבשה ואח"כ יונקים ימיים וכו'). כאמור, סדר זה נשמר בכל רחבי העולם, וניתן להסיק על פי סדר זה – באיזו שכבה עלינו לחפש על מנת למצוא בעל חיים מסוים. (וראה מה שכתבתי לעיל בעניין הטיקטאליק).

האם יש הסבר חלופי לתופעה זו?

בעבר, היו מי שרצו לתלות ממצאים אלה במבול שהיה בימי נח. טענו שהדינוזאורים היו יצורי תערובת שיצרו בני דור המבול ולכן הם לא ניצלו בתיבה והושמדו יחד עם בני דור המבול.

למותר לציין שהדינוזאורים לא היו בני תערובת וכי מעולם לא שזפתם עין אדם, שכן הללו נכחדו עשרות מיליוני שנה לפני שהאדם עלה על הבמה. (אמנם, ברור שהאדם נתקל פעם בפעם בעצמותיהם של בעלי חיים אלה, מבלי לדעת הרבה על טיבם, והיתקלויות אלה עשויות להיות הבסיס לאגדות רבות העוסקות ביצורי ענק).

כמו כן, אין מדובר כאן רק בדינוזאורים, אלא במגוון רחב מאד של יצורים – ביניהם יצורים שהתקיימו מאות מיליוני שנים לפני הדינוזאורים, וביניהם כאלה שהתקיימו עשרות מליוני שנים אחריהם. קשת רחבה של בעלי חיים וצמחים אשר את חלקם מופיעים לעינינו ברבבותיהם ובתפוצה כלל עולמית, והמתארים מצב של השתנות תמידית והדרגתית.

טענה "הגיונית" יותר שניתן היה לטעון הוא שהבורא ברא בכל פעם מחדש מגוון עצום של בעלי חיים וצמחים, ושב והכחיד אותם, ושוב ברא מגוון עצום של בעלי חיים הדומים להם במעט, ושב והכחידם, ושוב ברא בעלי חיים הדומים לקודמיהם במעט, ושב והכחידם, וחוזר חלילה.

דבר זה יכול להסתמך גם על מאמר חז"ל לפיו "היה הקב"ה בורא עולמות ומחריבן" (בראשית רבה, פרשת בראשית ג ועוד). אמנם מאמר זה יכול לבאר אירועים מסוימים שאירעו בעולמנו, שכן עולמנו ידע כמה אירועים של הכחדה כלל־עולמית בהם נמחו מן הארץ רבים מן היצורים שהיו חיים בה. הכחדות אלה מתועדות היטב בממצא המאובנים (ואין הכוונה למבול שאירע לפני 4,000 שנה. אירוע ההכחדה ההמוני הגדול האחרון אירע לפני 65 מיליון שנה, ובו נכחדו לפי ההערכה כ־50% מכלל המינים, ובכללם רוב הדינוזאורים. ההכחדה הגדולה ביותר הידועה היא זו שאירעה לפני 251 מיליון שנה, ובה נכחדו כ־95% מכל המינים הימיים, וכ־70% מהמינים היבשתיים). אולם הכחדות אלה אינן מסבירות את ההשתנות ההדרגתית של המינים אשר מתרחשת בכל העת, בין הכחדה להכחדה. אם נתבונן ברצף בעלי החיים שמן הדינוזאור המנוצה – לעוף, או מן דמוי־הסוס הראשון לסוס בן ימינו, או מן בעל הפרסות היבשתי – ללוייתן, נתקשה לומר שהבורא ברא בעל חיים מסוים, השמיד אותו, וברא בעל חיים שקצת דומה לו, והשמיד אותו, ושוב ברא בעל חיים שקצת דומה לו ושוב השמידו וכו'. מה הטעם ומה הרקע לבריאות ולהשמדות הללו? האם לא הגיוני יותר לומר שהבורא ברא את בריותיו בצורה של התפתחות ושינוי מדור לדור? וכמו שבני האדם השתנו ונעשו שחורים וצהובים ולבנים, כחולי עיניים ושחורי עיניים, בעלי חמש אצבעות כף רגל ובעלי שתי אצבעות? האם גם כאן נסבור שהקב"ה ברא מלכתחילה אנשים שחורים וצהובים ובעלי שתי אצבעות או עיוורון צבעים?

יתר על כן, העובדה שאנו מוצאים בבעלי החיים של ימינו שרידים מן העבר, מראים שהיה להם "עבר". דוגמא לכך הם שרידי האצבעות המנוונים של הסוס, שאנו יכולים לעקוב אחריהם ולראות כיצד ברצף של עשרות מיליוני שנים הלכו האצבעות היתירות והתנוונו ונעלמו עד למצבו של הסוס בן ימינו.

ומכאן אנו עוברים באופן טבעי לסוג הראיות השני שיש לאבולוציה: ראיות שנובעות מאיבריהם של בעלי החיים העכשוויים.

 

ב. האבולוציה: מתועדת בבעלי החיים של ימינו

כפי שציינתי, איננו זקוקים לראיות שמן הממצאים המאובנים. בעלי החיים עצמם מצביעים בגופם על עברם ועל תהליך השינוי שהתחולל בהם. אחד מגופי הראיות לאבולוציה נובע מקיומם של איברים מנוונים, זאת אומרת, איברים שניכר שהם שימשו במקור לתפקיד אחר שאינו נצרך עוד בבעל החיים הנוכחי. בחלק מן המקרים האיבר משמש גם כיום את בעל החיים אבל למטרות שונות (דוגמא לכך: כנפי הפינגווין המשמשות לשחיה), ובחלק מן המקרים האיבר אינו משמש לדבר (דוגמא לכך: כנפי הקיווי). בפרק שלהלן נבחן אחדים מהדוגמות שהטבע מציע לנו.

לתשומת לב, בכל המקרים בהם אנו נמצא איברים או מאפיינים מנוונים, יהיו אלו איברים ומאפיינים שהיו חלק מעברו הרחוק של בעל החיים. לעולם לא נמצא איברים מנוונים שאינם קשורים לעברו של בעל החיים. כך לדוגמא, לעולם לא נמצא סוס עם כנפיים מנוונות, לטאה עם בלוטות חלב מנוונות וכדומה. הממצאים שאנו מוצאים, כמו גם הממצאים שלעולם אין אנו מוצאים, מתאימים לעולם לראיית העולם האבולוציונית.

    

איברים "מנוונים"

1. גפיים

גפיים: יד, סנפיר, כנף – אחת התופעות המרתקות בנוגע לגפיים היא שאף כי המבנה החיצוני והתפקוד עשוי להיות שונה מאד בין בעל חיים אחד למשנהו, עדיין אנו עשויים למצוא "בפנים" אותה מתכונת בסיסית. בדוק את גפיהם של בעלי חיים שונים ותמצא בכולם אותו המבנה הבסיסי כולל חמשת האצבעות, כאשר מבנה זה מותאם בכל בעל חיים לצרכיו.

 


גפיים קדמיות(© Jerry Crimson Mann 2005)

גפיים קדמיות המשקפות שימושים שונים ביונקים שונים: אחיזה (קוף), הליכה (חזיר), ריצה (סוס), חפירה (חפרפרת), עקירה (דב נמלים), שחייה (דולפין) ותעופה (עטלף). כל הסוגים הללו מבוססים על מבנה בסיסי אחד המאויר במרכז.

 

אלא שלפעמים בעל החיים אינו זקוק לחמשת אצבעותיו, ובחלק ממקרים אלה אנו נראה שלבים שונים באיבוד אצבעות: החל באצבעות מנוונות ובלתי שימושיות, המשך בשרידים של אצבעות וכלה באצבעות שנעלמו לחלוטין. לפעמים אנו מוצאים רצף של מאובנים מן העבר שמראה לנו את כל השלבים הללו (כמו במקרה של הסוס), אך גם אם לא נמצא רצף זה, כשאנו נתקלים בשרידים של אצבעות, ובאצבעות מנוונות, אנו יכולים להסיק מעצמנו שבעל חיים זה לא נברא עם אצבעות מנוונות ולא שימושיות, וכי אביו הקדום היה בעל אצבעות מפותחות ורגילות "כמו כולם", ואצבעות אלה התנוונו במהלך הדורות היות ולא התאימו עוד לצרכיו של בעל החיים.[74]

הבאתי לעיל דוגמא קיצונית למצב זה - רגליו האחוריות של הלוויתן. בעוד שרגליו הקדמיות של הלוויתן הפכו לסנפירים (שבתוכם יש, כצפוי, חמש אצבעות), רגליו האחוריות נמצאות בתוך גופו, ואינן משמשות לדבר. הן אינן מחוברות עוד לשדרה ואינן מתפקדות.

כולנו יודעים שלנחש היו רגליים, ובכן, לחלק מנחשי הפיתון נשארו עצמות אגן הירכיים, כשהן מנותקות מעמוד השדרה ואינן משמשות לדבר. בקרב נחשים אחרים נעלמו עצמות אגן הירכיים. בדומה לכך, לחלק מהלטאות יש רגליים סמויות המתחבאות מתחת לעור ואינן ניכרות מבחוץ.[75]

 

2. כנפיים

כנפיים מנוונות הן גם כן תופעה שכל אחד מאיתנו מכיר. וכי מי לא מכיר את העופות משוללי כושר התעופה, המתהדרים עם זאת בכנפיים.

עופות אלה נחלקים לכמה סוגים: קבוצה אחת כוללת עופות גדולים וחזקים, שאינם מסוגלים לעוף מחמת גודלם, ואף אינם זקוקים לתעופה תודות למהירותם הרבה ויכולתם להגן על עצמם. עם אלה נמנים היען, האמו, הקזואר ודומיהם. קבוצה שניה כוללת עופות שעברו "הסבה" לכישורים אחרים, כגון הפינגווינים אשר משתמשים בכנפיהם לצורך שחיה וצלילה כבסנפירים. קבוצה שלישית ומעניינת במיוחד כוללת עופות שאיבדו את כושר התעופה משום שהאזור שבו הם חיו היה מוגן מבעלי חיים טורפים והפך את התעופה למיותרת. עופות אלה הם עופות שהגיעו (בתעופה!) לאיים רחוקים, אשר יונקים לא הצליחו להגיע אליהם (מאחר שלא יכלו לעוף אליהם), ומשעה שהגיעו לאיים אלה, ו"התברר להם" שאין שם בעלי חיים המאיימים על קיומם (כלומר יונקים טורפים), הם איבדו אט אט את כושר התעופה שלהם.[76]

אחד מהעופות המפורסמים הללו הוא הדודו, עוף שחי באי מאוריציוס ונכחד לפני כשלוש מאות שנה על ידי המתיישבים ההולנדים. עוף זה, שרגיל היה לחיים נטולי סכנה, לא זו בלבד שאיבד את כושר התעופה שלו אלא אף איבד את חוש הזהירות שלו ודבר זה הביא להכחדתו.

בחלק מהעופות הללו הכנפיים זעירות במיוחד. את כנפיו הזעירות של הקיווי (העוף הלאומי של ניו־זילנד) לא ניתן לראות מבעד למעטה הנוצות שלו, אולם עצמות הכנפיים נמצאות במקומן.

עוף מעניין אחר בקבוצה זו הוא התוכיליל (קאקאפּו), שעליו אמר דגלס אדמס שלא זו בלבד שהוא שכח כיצד לעוף, אלא גם שכח שהוא שכח כיצד לעוף... עוף מעניין זה עלול לפעמים לטפס במהירות על עץ, לקפוץ למטה ולנחות כגוש חבוט על פני הקרקע, מאחר והוא באמת אינו יכול עוד לעוף, אלא שהוא ככל הנראה לא הפנים דיו את הרעיון.

שרידי הכנפיים של הקיווי, התוכיליל שחושב עדיין שהוא יודע לעוף למרות שאינו יכול עוד, ויתר העופות הללו שאיבדו את כושר התעופה שלהם – מורים על אבות קדמונים שהיו בעלי כנפיים מעופפות.

ואם כבר נגענו בנושא הכנפיים, אציין כמה עובדות מעולם החרקים. חוקרי החרקים טענו בעבר כי מקורה של הנמלה הוא בצרעה מעופפת ש"איבדה" את כנפיה. (ואכן, "מלכת" הנמלים וזכרי הנמלים מתהדרים בכנפיים). טענה "מפתיעה" זו זכתה לאישוש כאשר נמצא יצור הביניים Sphecomyrma freyi משומר בענבר בן 92 מיליון שנה. חרק זה משלב מאפיינים של צרעה ושל נמלה בגוף אחד.[77]

נוסף על כך, ישנם סוגים רבים של חיפושיות שאינן מעופפות, אשר להם כנפיים מושלמות מתחת לכנפי החפיה המאוחות שלהם.[78]



דודו (© Bazza Da Rambler, 2009)

 

Sphecomyrma frey (© Reanimator86)



קיוי

שלד של קיוי

 

גם מקומם של החרקים המוכרים לנו כל כך, הזבובים, לא נפקד: בניגוד לרוב החרקים שלהם ארבע כנפיים יש לזבובים רק שתיים בלבד (ומכאן שמה המדעי של סידרת הזבובאים: Diptera – "דו־כנף"). זוג הכנפיים השני הצטמק לצמד "בוכניות" המתנועעות במהירות גבוהה ומסייעות ליציבותו של הזבוב. ומנין לנו שזוג הבוכניות הללו שימש בקרב אבות אבותיו של הזבוב ככנפיים? לזאת יש כמה ראיות: הן תופסות בדיוק את המקום שתופסות כנפי התעופה ונעות באותה תבנית כמו כנפי התעופה. התפתחותן העוברית זהה לזו של הכנפיים, והן אף נראות (בייחוד בתהליך ההתפתחות) ככנפיים מצומקות וזעירות. יתרה על כן, יש זבובים מוטנטים שבהם לא התנהלה ההתפתחות העוברית כתקנה, והם אינם מצמיחים בוכניות אלא זוג נוסף של כנפיים כמו אצל יתר החרקים.[79]

 

3. עיניים

העיניים הן ללא ספק כלי רב ערך לבעל החיים. ואכן, קיימות לפחות עשר גירסאות שונות של עיניים בעולם החי, וסבורים שהעיניים התפתחו בקרב עשרות מינים בנפרד.[80] עם זאת, בעלי חיים מסוימים אינם זקוקים עוד למאור עיניהם משום שהם חיים בסביבה חשוכה (מתחת לאדמה, במערה וכדומה). וכך ליצורי מערות, כמו הדג Astyanax mexicanus, וכמו הסלמנדרות Typhlotriton spelaeus ו־Proteus anguinus יש עיניים שאינן רואות.[81] לדג האמור יש עדשה, רשתית מנוונת, עצב אופטי מנוון ולובן־עין, למרות שהוא עיוור. לסלמנדרות האמורות יש עיניים עם רשתית ועדשה, אלא שהעפעפיים מכסות אותן והן עיוורות. מצויים גם נחשים שעיניהם מכוסות לגמרי בקשקשים, והחולד המפורסם שעיניו מצויות מתחת לעורו. יצורים אלה, שזכו לשם מיוחד: "טרוגלוביטים", מונים גם חסילונים, סרטני נהרות, רבי רגליים, עכבישים, צרצרים ובעלי חיים רבים אחרים.[82]

 

4. תוספתן

מן הראוי להזכיר גם כן איבר מעניין זה. התוספתן הוא איבר חיוני בקרב בעלי חיים אוכלי העשב. בקרב בעלי חיים אלה התוספתן גדול ומפותח, ומשמש כאיבר התססה לצורך פירוק התאית שבעלי חיים אלה צורכים. ככל שבעל החיים צורך פחות תאית, כן קטן התוספתן שלו. באדם, שאינו צורך עלים ואינו מעכל תאית, התוספתן כמעט שאינו קיים. התוספתן נחשב אפוא כשריד שנשאר מאבות קדמונים צורכי־תאית. בעבר חשבו שהתוספתן מיותר לחלוטין ואינו מביא כל תועלת, ואילו כיום סבורים שבמקרים מסוימים התוספתן עשוי לשמש עדיין את האדם ולסייע למערכת החיסונית.

אולם, מתברר שתועלתו זו היא משנית, וכי הנזק שהתוספתן גורם גדול לאין שיעור מהתועלת המסוימת שהוא עשוי להביא. התוספתן המצומק של האדם הוא מקור לא אכזב לדלקות. אחד מכל חמשה עשר אנשים ילקה במשך חייו בדלקת התוספתן. דלקת זו מטופלת כיום באמצעים כירורגיים, וברוב המוחלט של המקרים, האדם ניצל. אולם בעבר הלא־רחוק, כאשר לא היה עדיין פתרון רפואי מניח את הדעת, היה התוספתן המודלק גובה את חייהם של למעלה מעשרים אחוז מהחולים! במלים אחרות, קיומו של התוספתן בגוף האדם הביא למוות של למעלה מאחוז אחד מהאוכלוסיה. וזה הרבה יותר מהתועלת המשוערת שהתוספתן עשוי לגרום לה. מה שמראה בצורה ברורה שאיבר זה לא תוכנן בהתאם לגופנו ולטובתנו, אלא הוא שריד מזיק ש"נתקענו" איתו.[83]

 

שאלה לעיון:

אם אכן כך הוא הדבר, מדוע נתקענו עם שריד זה, והוא לא "נעלם" מגופנו? הרי לפי הדברים הללו יש יתרון הישרדותי לאנשים שאין להם תוספתן על פני אנשים שיש להם תוספתן?

אציג שתיים מהתשובות האפשריות:

א.    כל תהליך לוקח זמן. ייתכן שלו חיכינו עוד, אזי בעתיד הרחוק היינו מוצאים שהאנשים ששרדו הם אנשים שאין להם תוספתן. אמנם, נכון לעכשו, תהליך זה נעצר ככל הנראה ואינו נמשך, שהרי הטיפול הרפואי ביטל את היתרון ההישרדותי של חסרי־התוספתן על פני בעלי־התוספתן.

ב.    ייתכן שהתוספתן הגיע לנקודת אל־מוצא. התהליך אותו היינו מבקשים לראות הוא תהליך בו התוספתן ממשיך ונעשה קטן יותר ויותר עד שהוא ייעלם. אמנם, היות ותוספתן קטן יותר משמעו סיכון רב יותר לפיתוח דלקת התוספתן ייתכן שהגענו לדרך "ללא מוצא", בה עדיף היה לנו להיות נטולי תוספתן (ואנשים נטולי תוספתן היו ללא ספק שורדים טוב יותר מאנשים בעלי תוספתן, כפי שציינתי), אולם הדרך להשגת יעד זה – על ידי הקטנה הולכת וגוברת של התוספתן – חסומה בפנינו, משום שבעלי התוספתן הקטן יותר – ישרדו פחות מבעלי התוספתן הרגיל. כך שאיננו יכולים "לדלג" ולהגיע למצב הרצוי של העדר־תוספתן.

 

ומאחר ועסקתי באיבר אנושי, אזכיר בכמה מילים עוד שתי תכונות שהאדם נושא עמו כזכר לעברו:

 

5. "עור ברווז"

כולנו מכירים את תחושת "עור הברווז" שאנו חווים כאשר קר לנו, או כשמבהילים אותנו. תחושה זו נגרמת על ידי השרירים הזעירים המחוברים לשורשי שערות גופנו. לשם מה אנו זקוקים לשרירים זעירים אלה, ולשם מה אנו זקוקים ל"עור ברווז" כאשר קר לנו או כשאנו מבוהלים?

ובכן, איננו צריכים. אבל אבות אבותינו היו צריכים. בעלי פרווה עושים שימוש חשוב בתופעה זו שגורמת לפרוותם לסמור. לפרווה הסמורה יש כמה שימושים: היא מבודדת טוב יותר בעת קרה, ובנוסף לכך כשבעל החיים מבוהל – כלומר, מאוים על ידי בעל חיים אחר – הפרווה הסמורה שלו מקנה לו מראה גדול בהרבה שעשוי להרתיע את האויב. אנו איבדנו את כסות השיער הצפופה שלגופנו (שכזכור, צומחת על גופנו במהלך התפתחותנו כעוּבּר, אבל נושרת מגופנו לפני הלידה), ונשארנו עם עור הברווז והשרירים הזעירים המיותרים.

 

6. שרירי האוזניים

דוגמא נוספת של שריד מהעבר הם שלושת שרירי האזניים המאפשרות לחלק מן האנשים להניע את אזניהם. שרירים אלה משמשים בעלי חיים רבים להזזת אזניהם לצורך איתור מקורות רעש. הזזת האוזניים מאפשרת להם לאתר טורפים או את צאצאיהם. בקרב בני אדם, גם אצל אלו שמסוגלים להזיז את אזניהם, אין לשרירים אלה כל שימוש.

 

ג. פסאודוגנים

לצד האיברים המנוונים אותם אנו עשויים למצוא בבעלי חיים, אנו עשויים למצוא גם גנים מנוונים/"מתים", הנקראים גם "פסאודוגנים". הכוונה לגנים שביצעו בעבר פעולה מסוימת, וכיום אינם פעילים עוד. גנים אלה עדיין קיימים במטען הגנטי כעדות אילמת לתפקיד בו הם שימשו בעבר.

קריאת המטען הגנטי מאפשרת לנו כיום לאתר ולבודד רצף גנטי המשמש כגן האחראי על פעילות מסוימת. השוואת רצפים גנטיים בין בעלי חיים שונים מאפשרת לנו לאתר את הרצף המדובר גם בבעלי חיים אחרים. כאשר אנו מוצאים רצף דומה בבעל חיים אחר ורואים שבו הוא אינו מחולל דבר, אזי איתרנו גן מושתק (פסאודוגן).

למציאת הגן המושתק יש כמה משמעויות. קודם כול, הוא מהווה עדות לעברו השונה של בעל החיים. עבר בו הוא נזקק ככל הנראה לשימושיו של הגן הזה. נוסף לכך, הגן המושתק מסייע לנו גם בקביעת קרבה בין מינים שונים, כאשר העובדה שבעלי חיים שונים חולקים ביניהם אותו רצף גנטי, גם אם הוא פעיל אצל האחד ומושתק אצל האחר, מצביעה על עבר משותף – על אב משותף שהוריש לשניהם את הגן הזה. יתר על כן, כאשר אנו מוצאים כמה בעלי חיים שבכולם מושתק אותו הגן, אזי אם אופן ההשתקה זהה ונובע מאותה מוטציה / תקלה ברצף, זה עשוי להורות לנו על קרבתם המשוערת של בעלי חיים אלה, ולמסקנה שהתקלה המדויקת הזו אירעה באביהם המשותף של שני המינים הללו.

פסאודוגנים אינם דבר נדיר. ניתן לומר שכל מין עלי אדמות נושא בחובו פסאודוגנים שעדיין פעילים בקרב בעלי חיים אחרים, שארי בשרו. אנו, בני האדם, נושאים במטען הגנטי שלנו כאלפיים פסאודוגנים, כעשירית מכלל הגנים שיש לנו.

להלן כמה דוגמות לפסאודוגנים:

 

1. ויטמין סי

האדם אינו מסוגל ליצור בעצמו את החומצה האסקורבית (ויטמין סי). בחוסר־יכולת זו שותפים לו הפרימטים,[84] עטלפי הפירות והקביה, כל אלה בעלי חיים שמזונם עשיר בויטמין סי והם אינם זקוקים לייצר אותו בעצמם. היות וכל יתר היונקים מסוגלים לייצר ויטמין סי בעצמם, הנחת היסוד היתה שגם אבות אבותיהם של בעלי חיים אלה יכלו ליצור ויטמין זה, וכי יכולת זו התנוונה משום שלא היה בה צורך, ואכן המחקר הוכיח טענה זו. מסתבר שיצירת ויטמין סי היא תהליך המורכב מארבעה שלבים שכל אחד מהם "נשלט" על ידי גן אחר. לפרימטים ולקביות יש עדיין את הגנים להפעלת שלושת השלבים הראשונים של התהליך והם "נתקעים" בשלב האחרון, שכן הגן האחראי על השלב האחרון עבר מוטציה ואינו מתפקד עוד (גן זה מכונה ψGLO). אמנם, האופן בו מושבת הגן הרביעי הזה בקרב פרימטים שונה מהאופן בו הוא מושבת בקרב הקביות. מתברר שבקרב כל הפרימטים, כולל האדם, הגן הרביעי אינו מתפקד בגלל בסיס יחידי מסוים שנעדר ברצף הגנטי של גן זה.[85]

כאמור, הרצף של ψGLO בקרב הפרימטים אינו תקין. אמנם, גם בו טמונות עוד פיסות של מידע, מכיון שהרצף משקף את מידת הקרבה של המינים זה לזה. וכך לדוגמא מידת הדמיון ברצף של גן זה בין הגירסא האנושית לבין הגירסא השימפנזית, גדולה ממידת הדמיון שיש בין שתי גירסאות אלה לבין הגירסא המקבילה של האורנג־אוטן. מובן מאליו שהרצף של הקביות שונה בהרבה ומשקף מוטציה שאירעה באופן עצמאי מהמוטציה שאירעה אצל הפרימטים.

E שאלה: מדוע תקלה זו לא אירעה ביתר בעלי החיים? תשובה: ייתכן ואף מסתבר שהיא אירעה, אלא שכאשר היא אירעה אצל בעל חיים אחר, שמזונו אינו עשיר בויטמין סי כמו בעלי החיים הניזונים על פירות, הוא שילם על כך בחייו ולא העביר את התקלה הזו לדור הבא, ואין צורך לומר שהתקלה לא הפכה להיות שכיחה בקרב בני מינו.

 

2. קולטני ריח

חלק ניכר מקולטני הריח של האדם לא פעילים. לפי נימורה[86] יש באדם ככל הנראה 802 גנים האחראיים על קולטני ריח, כאשר למעלה ממחציתם (414 ליתר דיוק) אינם מתפקדים ונחשבים כפסאודוגנים. לשם השוואה, לעכברים יש כ־1400 גנים האחראים על קולטני ריח, ורק 25% מתוכם אינו מתפקד.[87] החוש המפותח במיוחד אצל האדם הוא חוש הראיה, ושיבושים ביצירת קולטני הריח שלו אינם משפיעים על יכולת ההישרדות של הפרט כשם שהם משפיעים על יכולת ההישרדות של העכבר.

ציינתי לעיל שבקרב הלוייתנים המצב "גרוע" יותר, מאחר והשימוש בו הם יכולים לעשות בקולטני הריח שלהם מוגבל עוד יותר, מאחר וקולטני הריח שלהם מותאמים להרחה באויר ולא להרחה בתוך המים. שיעור הפסאודוגנים בקרבם נע בין 80%-60% (תלוי בסוג הלוויתן).[88] אצל הדולפינים המצב "חמור" עוד יותר: יש להם גנים רבים לקולטני ריח, אולם אף אחד מהם אינו מתפקד.[89] 

 

3. ביצים

לפי האבולוציה, מוצא היונקים בזוחלים מטילי הביצים. זאת אומרת שאמות אמותיהם של היונקים הטילו ביצים ובקעו מביצים. יונקי הביב, סדרה בת חמשה מינים בלבד ששרדה באזור אוסטרליה, יכולה להחשב כמעין "חוליית ביניים" – יונק שעדיין מטיל ביצים.

עבר זה מתועד אף הוא במטען הגנטי שלנו.

הזוחלים והעופות, מטילי הביצים, מספקים לעובר שקיק חלמון העשיר בחלבון המזין ויטלוגנין. גם היונקים נושאים בחובם את שלושת הגנים האחראים ליצירת חלבון זה, אלא שהם מושבתים, מאחר והיונקים אינם מזינים עוד את עובריהם באמצעות שקיק חלמון אלא ישירות באמצעות השליה. יתר על כן, היונקים עדיין מייצרים את שקיק החלמון אלא שהוא מנוון וריק מחלמון ובמהלך החודש השני להריון הוא מתנתק מהעובר.

 

ד. אטביזם

נושא הקשור הדוקות לאיברים המנוונים הוא האטביזם: הופעה מחדש של תכונה שאינה קיימת עוד באבותיו ואבות אבותיו של בעל החיים.

דוגמא לכך: הופעת רגליים אחוריות בלוייתנים ודולפינים. דוגמות נוספות להלן.

ההסבר שעומד מאחורי תופעה זו הוא שתכונה מסוימת שהיתה מנת חלקו של בעל חיים קדום, ואשר נעלמה במרוצת הדורות מצאצאיו, עשויה להישמר עדיין במטען הגנטי של צאצאיו כתכונה רדומה/מושתקת. כלומר, ההוראה העתיקה עדיין קיימת, אלא שקיים מנגנון המשתיק את הביטוי שלה בפועל. לפעמים חל שיבוש (מוטציה) במנגנון המשתיק את הופעתה של התכונה ההיא, והתוצאה היא שבעל החיים שבו אירעה המוטציה – שב ומגלה את התכונה הזו שבה התהדרו אבותיו הקדומים, בשונה מיתר בני דורו.

כמו בנוגע לאיברים המנוונים, לא ייתכן אטביזם בתכונה שלא היתה מצויה בעברו הקדום של היצור. ולדוגמא, תופעת האטביזם לעולם לא תייצר סוס המגדל כנפיים, שכן אף אחד מאבותיו של הסוס לא הצמיח כנפיים, וזו לא תכונה שקיימת במטען הגנטי שלו. באופן זה מסייע לנו האטביזם לדעת מה טמון בעברו של בעל החיים.

דוגמות של אטביזם שמתרחשים לעתים: הופעת בהונות עודפים ברגל הסוס (אצבעות 2 ו־4, בדומה למצב שנמצא בקרב אבותיו הקדומים (Mesohippus ו־Merychippus); הופעת בהונות נוספים ברגלי קביות וסלמנדרות; הופעת כנפיים בקרב צבתנים (חרקים נטולי כנפיים),[90] ולעיל הזכרתי את העופות שהצמיחו שיניים.

אמנם, כמדומה שהדוגמא הדרמטית ביותר היא הופעת רגליים אחוריות בקרב לוויתנים. קיימות דוגמות רבות של לוויתנים (ודולפינים) מסוגים שונים שהיו להם רגליים אחוריות הכוללות את עצמות הירך, השוקה והשוקית. עם זאת, בחלק מהמקרים נמצאו ללוייתן גם כף רגל (אחורית) עם אצבעות.[91] תופעה זו אינה מפתיעה לאור ההבנה שהלוייתן, כיונק, מוצאו מיונקים יבשתיים הולכי על ארבע, כפי שראינו לעיל.

 

 


דולפין עם גפיים אחוריות (© Taiji Whale Museum 2006)

 

אטביזם בבני אדם

גם על בני האדם לא פוסחת תופעה זו. למעלה ממאה מקרים של זנב אנושי דווחו בפרוטרוט בספרות הרפואית. בפחות משליש ממקרים אלה לא מדובר בזנב אמיתי, אלא ב"תקלות" מסוימות שאירעו במקרה באיזור הזנב. עם זאת, ברוב המקרים מדובר בזנב של ממש: כולל שכבת שומן, רקמות חיבור, שרירים, כלי דם, עצבים, גנגליונים וגופיפי פצ'יני (גופיפי חישה לתחושות לחץ). הזנב מכוסה בעור, שופע בזקיקי שיער ובלוטות זיעה ובלוטות חֵלֶב.[92] אורך הזנב נע בין סנטימטרים אחדים לתריסר ס"מ (בתינוק בן יומו!), וניתן להזיזו באופן רצוני בתגובה למצבים רגשיים שונים.[93] בזנב עצמו נמצאות לפעמים חוליות מפותחות (עד חמש חוליות),[94] אמנם חוליות אינן מרכיב הכרחי בזנב היונקים, ולדוגמא, הקוף M. sylvanus מתהדר בזנב חסר חוליות.[95] בדרך כלל הזנב הזה אינו עובר בתורשה, אולם ידועים מקרים בהם הוא עבר בתורשה. במקרה אחד הוא עבר הלאה לפחות לשני דורות של נקיבות.[96]

הגן האחראי להצמחת זנב בקרב עכברים וחולייתנים אחרים זוהה, וכצפוי הוא התגלה גם במטען הגנטי של האדם.[97] כמו כן זוהה תהליך הגורם לעיכוב צמיחת הזנב בקרב עכבר מוטנטי,[98] ומסתבר שתהליך דומה מעורב בעיכוב הצמחת הזנב האנושי.

נושא הזנב האנושי גורם למבוכה בקרב המתנגדים לאבולוציה, והללו טוענים שלא מדובר בזנב אמיתי, אלא שתשובה זו נכונה לגבי פחות משליש מהמקרים המתועדים. ברוב המקרים מדובר אכן בזנב אמיתי המתפקד כזנב לכל דבר. ומעניין לציין בהקשר זה את דבריו המפתיעים של רבי יהודה: "ויהי האדם לנפש חיה – מלמד שעשה לו עוקץ (=זנב) כחיה, חזר והעבירו ממנו מפני כבודו" (בראשית רבה, בראשית פ' י"ד ד"ה ויהי).

לצד האיברים המנוונים שנמצאים בכולנו, והאיברים האטביסטיים המופיעים לפרקים אצל ברי/בישי־המזל, ההיסטוריה של ההתפתחות מתועדת בכל אחד מאיתנו במהלך ההתפתחות העוברית, ועל כך להלן:

ה. אמבריולוגיה: ההתפתחות העוברית

האמבריולוגיה (הלא היא המדע העוסק בחקר העובר והתפתחותו) מספקת לנו ממצאים מרתקים ומפתיעים.

כזכור, לפי תפיסת האבולוציה בעלי החיים הקיימים כיום לא היו כך מאז ומעולם אלא התפתחו מצורות שקדמו להם. היונקים התפתחו מזוחלים, העופות - מדינוזאורים שהתפתחו בתורם מזוחלים, ואלו ואלו התפתחו מדגים.

למרבה הפלא, ה"היסטוריה" הזו של התפתחות בעלי החיים מונצחת בתהליך ההתפתחות העוברית שלהם.

כבר במאה הי"ט הבחינו כי בשלבים הראשונים של ההתפתחות העוברית כמעט שאין להבחין בין עוברים של בעלי חיים שונים ולו גם רחוקים מאד זה מזה. האמבריולוג הדגול פון־בר (von Baer), כותב לדרווין על מקרה שקרה לו: ברשותו היו שני עוברים משומרים בכהל, שאת זהותם הוא לא ציין לעצמו בעוד מועד, וכעת אין בידו לדעת אם מדובר בעוברים של לטאות, של עופות או של יונקים. כה רב הדמיון בתצורת הראש והגֵו של עוברים אלה.[99]


 

התפתחות עוברית

איור מהספר Anthropogenie (1874) מאת ארנסט הקל (Ernst Haeckel)

באיור זה ממחיש המחבר את הדמיון בהתפתחות העוברית של שמונה חולייתנים: אדם, ארנבת, פרה, חזיר, תרנגולת, צב, סלמנדרה ודג (מימין לשמאל). שלוש השורות מייצגות שלושה שלבים בהתפתחותו של העובר. האיורים (שאוירו לפני כמאה וארבעים שנה) אינם נחשבים כיום למדויקים דיים, אולם רב כוחם להמחיש את הדמיון המופלג בין המינים השונים.

מתברר אפוא שבשלבים הראשונים של התפתחות העובר בעלי החיים מתפתחים בצורה דומה ולפי אותם העקרונות. כיום ניתן "לסמן" את התאים השונים בשלבים הראשוניים של ההתפתחות ולראות אחרי כן איזה איבר ואיזה מבנה בדיוק מתפתחים מאלו תאים. ניתן כמו כן לבדוק אלו קבוצות של גנים מפקחות על אלו תהליכים בבניית הגוף (ומסתבר שאותן קבוצות של גנים פעילות במינים השונים). אחת השיטות הנהוגות במחקר כיום היא הכנסת שינויים בקבוצות גנים שונות, או העברת תאים בעובר המתפתח ממקום אחד למשנהו, ובשלבים שונים של התפתחות (או העברת תאים ממין אחד של בעל חיים למין אחר!), תוך הפקת תוצאות מעניינות ביותר (יצירת איברים כפולים ברמות שונות של התפתחות וכדומה).

הטכניקות הללו המשמשות את מדע האמבריולוגיה מאפשרות לנו לראות כיצד מנגנון מסוים שמשמש במין מסוים של בעל חיים למטרה מסוימת וליצירת איבר מסוים, הוא אותו המנגנון עצמו המשמש במין אחר של בעל חיים למטרה שונה וליצירת איבר שונה, כפי שאכן טוענת האבולוציה.

מדע זה מאפשר לנו גם להבין תופעות "מוזרות" בגופנו, שאינן מובנות לאשורן אם לא יודעים את ההיסטוריה של התפתחות הגוף שלנו, בחינת "דע מאין באת", ודוגמות לכך, להלן:

 

1. עצב בית הקול החוזר

אחת הדוגמות הבולטות להיסטוריה הארוכה של התפתחות גופנו הוא רשת העצבים המעצבבת את פנינו. שנים עשר זוגות עצבים יוצאים מהגולגולת ומעצבבים אזורים שונים בפנינו. רובם מתחברים ישירות לאיבר המטרה: עצב הריח, עצב הראיה, עצב השמע ועוד. עם זאת, חלקם עושה דרך פתלתלה וארוכה עד אשר הוא מגיע ליעדו, במקום "לבחור" את הדרך הישירה והקצרה. וחלקם מתפצל ומסתעף ומתחבר לכמה מטרות שונות וגורם בכך לכאבי ראש ניכרים בקרב סטודנטים לרפואה.

העצב המשולש, לדוגמא, הוא עצב שמתחבר לשרירים המשתתפים בלעיסה וגם לשרירים זעירים שנמצאים בתוך האוזן, וכמו כן הוא מעביר מידע תחושתי מעור הפנים ומשורשי השיניים. בו בזמן מחובר עצב הפנים לשרירים הרבים שמרכיבים את פנינו ואחראי בין השאר למגוון הבעות הפנים שלנו. עצבים אלה מתחברים לאזורים הסמוכים מאד זה לזה וחולפים זה על פניו של זה במסלולים מפותלים וכמעט חופפים, במקום שכל עצב יהיה מחובר לאזור משלו וימלא תפקיד מוגדר אחד כדרכם של יתר העצבים.

אולם עצב שמתנהג בצורה "מוזרה" בהרבה הוא העצב שזכה לשם הקולע "העצב התועה" (העשירי מבין שנים עשר עצבי הגולגולת). לעצב זה יש כמה שלוחות המעצבבות איברים חשובים בגוף. אותנו מעניינות כרגע שתי שלוחות העוברות ומגיעות לכל אחד מצדדיו של בית־הקול: עצב בית הקול החוזר (recurrent laryngeal nerve). לכל אחד מצדדי בית־הקול מגיעה שלוחה אחת של עצב בדרך הישירה ואילו השלוחה האחרת המגיעה לאותו צד עושה "סיבוב" חסר פשר: העצב צולל אל תוך בית החזה (!), מתקפל סביב אחד מהעורקים הראשיים היוצאים מהלב ושב ועולה לצואר במקום להתחבר במישרין לבית־הקול. הסיבוב הזה מאריך אותו בערך פי שלושה מהנחוץ.[100]

אם תופעה זו מוזרה כשהיא באה לידי ביטוי באדם, הרי שכאשר מדובר בבעל חיים ארך־צוואר, כמו הג'ירף, התוצאה מתמיהה בהרבה. עצב בית הקול – במקום שיהיה מחובר ישירות בין מוח הג'ירף לבין בית הקול של הג'ירף (מרחק סנטימטרים ספורים), חולף סמוך לבית הקול, יורד לכל אורך צוארו של הג'ירף, מתפתל ועולה שוב במעלה הצואר כולו, עד שהוא מגיע ומתחבר לבית הקול. אורכו של מעקף זה עשוי להגיע לחמשה מטרים![101] מה פשר הטיולים התועים הללו של עצב בית הקול החוזר?

ובכן, מסתבר שהתשובה נמצאת בהתפתחות העוברית ובהיסטוריה של העצבים הללו בעת העתיקה, כאשר "העניינים" היו הרבה פחות מסובכים.

 

עצב בית הקול החוזר בג'ירף
(© Vladimir V. Medeyko 2010)

שלוחה אחת של העצב (הקו השחור הקצרצר שבאיור) יוצאת ממוח הג'ירף (הכתם האפור באיור) ומסתיימת בלסת. השלוחה השניה (הקו השחור הארוך) יוצאת אף היא מהמוח, יורדת לכל אורך הצוואר, עולה בחזרה, ורק אז מתחברת ללסת, כעבור טיול מיותר בן חמשה מטרים.  

 

על מנת להבין את מצבם המתוסבך של העצבים שלנו כיום, איננו צריכים אלא לחזור למצב הראשוני, לבעלי החיים הראשונים שאצלם מופיע המבנה הבסיסי הזה: הדגים. במהלך התפתחותו העוברית של הדג, מופיעות באזור ראשו ארבע תפיחות המכונות "קשתות הזימים". כל אחת מהקשתות הללו תתפתח לעצבים, כלי דם, שרירים ועצמות (או סחוס – בדגי סחוס), ואילו השקעים שבין תפיחות אלו יהפכו לזימים. בדגים, הקשת הראשונה בונה את הלסת ואילו יתר הקשתות הופכים לעצבים השולטים בתנועת הזימים, לכלי דם ולעצמות התומכות בזימים. גם החולייתנים האחרים שאינם בעלי זימים מתחילים מאותה הנקודה, עם ארבע תפיחות באזור שיהיה הגרון (אצל האדם הן מופיעות בשבוע השלישי להפריה ואילך).[102] באמצעות סימון התאים שיש בכל תפיחה ותפיחה, ניתן לגלות אלו מבנים נוצרים בסופו של דבר מהתאים שבכל תפיחה. וכך אנו מגלים כי הקשת הראשונה יוצרת את שתי הלסתות, שתיים מעצמות האוזן (הפטיש והסדן) ואת כלי הדם והשרירים המגיעים אליהם. מהקשת השניה נוצרת עצם האוזן השלישית (הארכוף), עצם קטנה הנמצאת בגרון ורוב השרירים האחראים להבעות הפנים. מהקשת השלישית נוצרים עצמות ושרירים הנמצאים בעומק הגרון והמשמשים אותנו בבליעה, ואילו מהקשת הרביעית נוצרים חלקים עמוקים יותר של הגרון, כולל בית הקול והשרירים וכלי הדם המשרתים אותו.

העצבים השונים המעצבבים את המבנים השונים נוצרים גם הם באותן קשתות שבהן נוצרים המבנים המעוצבבים על ידם.

אם נתבונן במה שקורה אצל הדג, נגלה כי העצבים המקבילים לעצב המשולש או לעצב התועה (ולעצב בית הקול החוזר, שהוא שלוחה שלו) מחוברים בצורה ישירה לזימים אותם הם מעצבבים. לנו, וליתר היונקים, אין זימים. במקום הזימים הולכים ומתפתחים מבנים שונים. כאמור, מהקשת הרביעית נוצרים אזורים שנמצאים בעומק הגרון ובית הקול על שריריהם וכלי הדם שלהם. העצבים שהעצבבים את הזימים המקוריים, הם אלה שמעצבבים כעת את המבנים הללו שתפסו את מקומם של הזימים. מצד שני, נוצרו מקשת זו גם מבנים הקשורים לאבי העורקים ולכלי הדם של הריאות, העצב התועה "נאלץ" להרחיק ולנדוד ביחד עם איברים אלה שהתפתחו אף הם מאותו האזור, וכך, גם השלוחות שלו המחוברות לבית הקול, עושות את "כל הסיבוב" ביחד עם יתר המבנים שהתפתחו מקשת זו. במקרה של הג'ירף, טיול זה הפך להיות ארוך יותר ויותר ככל שצוארו של הג'ירף הלך והתארך.

 


קשתות זימים

שתי קשתות זימים בעובר עכבר בן 12.5 יום

 

 

2. מחזור הדם

תופעה מרתקת נוספת בהתפתחות העוברית היא התפתחות מחזור הדם. מסתבר שבקרב היונקים מערכת כלי הדם של העובר עוברת מסלול פתלתול עד שהיא מגיעה למצבה המוגמר. במסלול זה, מערכת כלי הדם של היונק מתחילה מאותה נקודת מוצא של עובר הדג. אחרי כן מתחוללים שינויים במערכת זו והיא משקפת את מצב כלי הדם המתאים לעובר של דוחיים. אחרי כן מתחוללים שינויים נוספים וכלי הדם משקפים את המצב של עובר הזוחלים. ולבסוף מתבצעים שינויים נוספים והמערכת המתקבלת בסוף היא מערכת כלי הדם של היונק.[103] 

3. עצמות האוזן

מה עוד מלמדת אותנו האמבריולוגיה?

אחד המאפיינים המבדילים בין יונקים לבין זוחלים ועופות הוא מבנה עצמות האוזן. חוש השמע של היונקים מפותח יותר, וזאת בזכות מבנה משוכלל יותר של האוזן התיכונה שלהם. בעוד שלזוחלים ולעופות יש עצם אחת באוזנם (הארכוף), מתהדרים היונקים בשלוש עצמות (ארכוף, פטיש וסדן).

לפי האבולוציה, התפתחו היונקים מהזוחלים. מאין להם אפוא העצמות היתרות הללו? אין זו קושיא של ממש, שכן שינויים קלים בתפקודם של הגנים עשויים לגרום להכפלה של מערכות שלמות של עצמות ואיברים. אולם התשובה היא אלגנטית יותר: שתי העצמות היתירות שבעצמות האוזן של היונקים קיימות אצל הזוחלים והעופות, אלא שאצלם הן חלק מעצמות הלסת. האמבריולוגיה מראה כיצד אותן עצמות ממש "נדדו" אצל היונקים ממקומם והפכו לעצמות האוזן התיכונה.[104]

אם אמת בטענה, שעצמות האוזן התיכונה של היונקים היו במקורן עצמות לסת. האם לא נצפה למצוא יצורי ביניים, בהם עצמות אלה כבר אינן חלק מהלסת אבל עדיין לא הפכו לעצמות האוזן?

אכן, כך נצפה. וציפיה זו אינה לשוא. יש בידינו סדרה שלמה למדי של מאובנים המייצגים כעשרה שלבים בהתפתחות עצמות הלסת של הזוחל לעצמות האוזן של היונק.[105]

 

4. רגליים אחוריות של לוייתנים ונחשים

כבר הזכרתי מקודם (בפרק על האטביזם) את העובדה שלפעמים לוייתן נולד עם רגליים אחוריות. בסעיף זה איני מתייחס לתופעה זו אלא לתופעה המתרחשת בכל עוּבּר של לוייתן ונחש.

לוייתנים ודולפינים מפתחים רגליים אחוריות – הכוללות עצמות, עצבים וכלי דם – במהלך ההתפתחות העוברית שלהם, אלא שהללו מתנוונים לפני הלידה.[106]

בדומה, מינים רבים של נחשים ולטאות חסרות רגליים מפתחים ניצני רגליים במהלך ההתפתחות העוברית שלהם, אלא שניצנים אלה חוזרים ונספגים בגוף לפני הבקיעה.[107]

 

5. הזנב האנושי

גם את הזנב האנושי הזכרתי לעיל בפרק על האטביזם. מסתבר אמנם שכל אחד מאיתנו גידל זנב בעברו. במהלך ההתפתחות העוברית, בין השבוע הרביעי לחמישי, מצמיח כל עובר אנושי זנב מורכב בעל 12־10 חוליות, המהווה למעלה מ־10% מאורכו הכולל של העובר![108]

בשבוע השמיני של ההריון, התאים המרכיבים את חוליות 6 עד 12 מתים ומעוכלים על ידי מקרופאגים בעוד חוליות ארבע וחמש מצטמצמות והולכות. בסופו של דבר נותר האדם הבוגר עם ארבע חוליות מאוחות שאינן בולטות מאחוריו. (ניתן לצפות בתהליך מרתק זה על שלביו השונים באמצעות תצלומים תלת־מימדיים של סריקת MRI של עוברים חיים, באתר של: The Multi-Dimensional Human Embryo).[109]


עובר אנושי בעל זנב

עובר בשבוע השביעי להריון (הריון חוץ־רחמי). גודלו המקורי של העובר: סנטימטר בודד! בתמונה ניתן לראות בבירור את הזנב שייעלם עד תום ההריון, אלא אם כן תקרה "תקלה" והזנב ימשיך להתפתח, כפי שקורה לעתים (ראה בפרק על האטביזם).

 

6. שן־ביצה

זוחלים ועופות בוקעים מביצים. לצורך ביצוע משימה זו, מצוידים העוללים הרכים בבליטות קשות המאפשרות להם לבקע את הביצה בה הם נתונים. ללטאות ולנחשים צומחת בליטה קשה וחדה על אפם, ולעופות – בליטה קשה על המקור. בליטות אלה נעלמות אחרי כן.

היונקים, אינם בוקעים מביצים (למעט יונקי הביב הפרימיטיביים, ש"נתקעו" במחצית הדרך).

לפי האבולוציה, מקורם של היונקים בזוחלים, ומכאן שאבות אבותיהם של היונקים כן הטילו ביצים. ואכן, במהלך התפתחותם של יונקי הכיס ישנה תופעה מעניינת: מסביב לעובר נוצרת באופן זמני קליפת ביצה, שנספגת בחזרה לגוף ונעלמת לפני הלידה הממשית. למרות שבלידה עצמה כבר אין שום "קליפת ביצה", יש יונקי כיס שנולדים עם "שן־ביצה" כדוגמת זו של הזוחלים. הן הביצה הנעלמת והן שן הביצה מראות לנו שאבות אבותיהם של יונקים אלה בקעו מביצים.[110]

 

ו. התפוצה הגיאוגרפית של המינים

1. איי הים

בדרך כלל תופסים את האבולוציה כמתייחסת לציר הזמן בלבד. טענת האבולוציה היא שבעלי החיים שאנו רואים היום לא היו קיימים בצורה זו בעבר הרחוק, וכפי שאכן מראים הממצאים שהציגותי למעלה.

אולם, לטענה זו יש גם היבט גיאוגרפי.

ציינתי לעיל קבוצות שונות של בני אדם המתייחדות ב"מטען גנטי" שונה מיתר בני האדם: תושבי האי פינגלאפ עיוורי הצבעים, בני הואדומה בעלי שתי אצבעות כף הרגל, לצד תופעות פחות "בולטות" כמו היהודים האשכנזים בעלי השיעור הגבוה במובהק של פגם הטיי־זאקס, ועוד קבוצות רבות מספור של אוכלוסיות המיוחדות במטען גנטי מסוים. דבר אחד משותף לקבוצות אלה: הן מבודדות יחסית מיתר האוכלוסיה. בין אם הבידוד הוא כתוצאה ממכשולים גיאוגרפיים (כמו אצל בני פינגלאפ) או מחסומים תרבותיים (כמו אצל היהודים האשכנזיים) או משניהם גם יחד. קבוצות אלה אינן מתערבבות באוכלוסיה הכללית, וכך הן "מפתחות" תכונות ייחודיות להן (כזכור, על ידי מוטציות שמצטברות בקבוצות אלה או ששכיחותן עולה בקבוצות אלה הנפרדות מיתר האוכלוסיה).

הוי אומר, בדרך כלל על מנת שתיווצר קבוצה השונה במובהק מיתר האוכלוסיה, קבוצה זו צריכה להיות מנותקת מיתר האוכלוסיה, שאם לא כן סופם של השינויים שמתחוללים בה להתמזג ולהתערבב בחזרה עם התכונות של קבוצת האם ולהיטמע בה.

אחד הגורמים הראשיים לניתוק הוא החיים ב"אי" המנותק מיתר האוכלוסיה. אי זה אינו חייב להיות דווקא חבל יבשה המוקף במים מארבע רוחותיו שכן הוא יכול להיות באותה המידה: אגם המנותק מהים (אם המדובר בבעל חיים ימי), עץ המרוחק מיתר העצים (אם המדובר באוכלוסיית חרקים שוכני עצים) או נוה מדבר המוקף בחולות. כל אלה מוגדרים כ"איים" מבחינתנו.[111] עם זאת, הנושא שלהלן יעסוק באיים ממשיים.

פעמים רבות נתקלים אנו באי אשר החי והצומח שבו אינם קיימים ביתר העולם. מינים אלה נקראים "אנדמיים" לאי. ועולה השאלה: מנין הגיעו בעלי חיים וצמחים אלה לאי? ואם הם הגיעו מיתר העולם, מדוע אין להם זכר ביתר העולם?

התשובות האפשריות הן שתיים:

1.     מינים אלה נבראו כפי שהם בכל אי ואי.

2.     מינים אלה הגיעו בזמן מן הזמנים מהיבשות, ומכיון שהם התנתקו מהאוכלוסיה המקורית ממנה הם הגיעו וחיו בסביבה שונה מאותה אוכלוסיה, הם התפתחו במשך הזמן בכיווני התפתחות שונים מאשר האוכלוסיה המקורית והפכו למינים שונים של חי וצומח.

ובכן, על מנת לבחון נושא זה עלינו להבדיל קודם כול בין שני סוגים של איים:

א.    איים "יבשתיים" – כלומר, איים שהיו בעברם מחוברים ליבשת וכיום הם איים, (בין אם מדובר באי שהיה מחובר בגשר יבשה שהוצף בעקבות עליית פני המים, ובין אם המדובר באי שהיה חלק מהיבשת והתנתק ממנה בעקבות תנועת הלוחות הטקטוניים). דוגמות לאיים אלה הם: האיים הבריטיים, יפן, סרי לנקה, טסמניה ומדגסקר. חלקם נפרדו מהיבשת לפני זמן רב (מדגסקר נפרדה מאפריקה לפני כ־160 מיליון שנה) וחלקם לפני זמן "קצר" (האיים הבריטיים נפרדו מאירופה לפני כ־300,000 שנה "בלבד").

ב.    איי האוקיינוס – האיים אותם אנו מוצאים בלב האוקיינוס ומעולם לא היו מחוברים ליבשת. הללו התרוממו מקרקעית האוקיינוס, אם כהרי געש ואם כריף של אלמוגים. לדוגמא: איי הוואי, איי גלפגוס, סט. הלנה וקבוצת איי חואן פרננדז.

 

כאשר אנו בוחנים את איי האוקיינוס, לא משנה איזה אי ולא משנה באיזה אוקיינוס, אנו מגלים תמיד אותן התופעות:

1)    בכל האיים הללו איננו מוצאים זוחלים[112] ויונקים יבשתיים, דוחיים או דגים של מים מתוקים. האי עשוי להיות עשיר במיוחד בצמחיה, בעופות, בחרקים וביונקים ימיים ומעופפים, אולם בכולם נעדרים אותם סוגים בעלי חיים שמניתי. (נוסף על כך, בדרך כלל לא נמצא שם עצים, מלבד עצי קוקוס ומלבד צמחים מעוצים שביתר העולם אינם מעוצים).[113] במלים אחרות, אנו מגלים באיים אלה רק בעלי חיים שעשויים להגיע לאיים מן היבשת: בעלי חיים מעופפים, וחרקים זעירים העשויים להגיע כטרמפיסטים על המעופפים או להיסחף ברוח לאי או על גבי גזעי עצים שנסחפו במים וכדומה. גם זרעים עשויים להגיע באמצעות הרוח, או על גבי (ובתוך) בעלי החיים המעופפים. זרעי העצים, עם זאת, כבדים בדרך כלל ואינם צולחים את הדרך הארוכה, ואילו דגים של מים מתוקים ודוחיים אינם שורדים את המים המלוחים שבדרך. העובדה שאין באי יונקים יבשתיים וזוחלים ודוחיים נובעת חד משמעית מכך שהם אינם יכולים להגיע לאי. אין באי שום דבר שמונע את שגשוגם של בעלי חיים אלה באי. ההיפך הוא הנכון. אינספור דוגמות מראות שכאשר הגיע האדם לאיים והביא עמו לראשונה בעלי חיים וצמחים מן היבשת, שגשגו הללו בצורה טובה אף יותר מן המקומיים.

2)    לצד בעלי החיים והצמחים החסרים באיים אלה בולט הגיוון הרב שיש באיים אלה למינים מקומיים: האי כאילו מפצה על דלות המינים הקיימים בו בכך שיש בו מגוון עשיר של מינים ותתי־מינים של בעלי חיים שאין כדוגמתם ביתר העולם ואשר כל אחד מהם מתמחה בגומחה משלו ומנצל בצורה ייחודית משלו את משאבי האי. דוגמא לכך הם הגיבתונים שמצא דרווין באיי גלפגוס ("פרושי דרווין"), הנבדלים זה מזה בגודל ובצורת המקור בשל התמחות כל מין ומין במקורות שונים של מזון. באי יש 14 מינים שונים של גיבתונים השייכים ל־6 סוגים שונים, והמהווים תת־משפחה בפני עצמה. (בסך הכול יש בעולם כ־283 מינים שונים של גבתונים, השייכים ל־71 סוגים שונים). דוגמא נוספת לכך היא זבוב הדרוזופיליה שכמחצית מאלפיים המינים השונים שלו נמצאים באיי הוואי (אשר שטחם הכולל הוא כ־0.004 אחוז מיבשות העולם).[114]

3)    מלבד מקרים יוצאי דופן, בעלי החיים והצמחים הנמצאים באיי האוקיינוס דומים וקרובים במידה הרבה ביותר לבעלי החיים והצמחים הנמצאים ביבשת הקרובה ביותר. התופעה הזו אינה נובעת מתנאי שטח דומים, שכן תנאי השטח השוררים באי עשויים להיות שונים מאד מהתנאים שביבשת הסמוכה (לדוגמא, איי גלפגוס הם איים יבשים ונטולי עצים השונים במידה רבה מאמריקה הטרופית הסמוכה לה).

 

 

 

 


"פרושי דרווין"

איור זה, מעשה ידיו של הזואולוג ג'ון גולד (John Gould) מעטר את ספרו של דרווין "מסעה של הביגל" ומתאר את ההבדלים שנוצרו במקורם של הגבתונים השונים בהתאם למזונם.

 

הבה נסכם:

אנו מגיעים לאי מאיי האוקיינוס. אנו מגלים שם מגוון של בעלי חיים וצמחים ומצד שני אנו מגלים שחסרים באי כמה סוגים חשובים של בעלי חיים. אנו מגלים שכל בעלי החיים והצמחים שבאי הם כאלה שעשויים היו להגיע מן היבשת, וכי כל בעלי החיים החסרים באי הם מהסוג שלא יכול להגיע לאי מהיבשת. אנו מגלים שהמינים שבאי מגלים את הדמיון הרב ביותר למינים שביבשת הסמוכה, למרות שאין שום דמיון בתנאי השטח של שני המקומות. ואנו מגלים שמינים אלה שונים, עם זאת, מהמינים שביבשת הסמוכה ושהם מגלים גיוון רב ופיצול למינים ותתי־מינים רבים.

מה אנו יכולים להסיק מכאן?

המסקנה פשוטה בתכלית. יישובו של אי מבודד ורחוק הוא תופעה נדירה וקשה ליישום. ועם זאת, בהינתן הזמן הנדרש היא אכן מתרחשת, והאיים המבודדים – מיושבים בעופות וחרקים וצמחים שהגיעו אליהם בדרכי האויר והים.

בעלי חיים וצמחים אלה מגיעים לסביבה החדשה הפנויה ואט אט משתלטים על כל גומחה באי ומתפתחים למינים חדשים.

כיצד זה קורה בפועל? דוגמא פשוטה: ציפורים שהתמחו ביבשת באכילת זרעים מסוימים מגיעות לאי ומגלות שהאי מציע זרעים מסוגים אחרים וחרקים מחרקים שונים. הסביבה החדשה מקנה יתרון הישרדותי לאותן ציפורים שבדרך זו או אחרת נולדו עם מקור המותאם יותר לאכילת סוגי הזרעים השונים שמציע האי וסוגי החרקים השונים (ובין אם מדובר במקור עבה יותר במעט, דק יותר, ארוך / קצר / מעוקל / חזק / עדין). מתוך ציפורים אלה ילכו עם הזמן ויתפתחו מינים מובחנים שכל אחד מהם מתמחה במלאכת הקיום שלו. אבותיהם שביבשת לא ישתנו בכיוונים הללו משום שהיבשת מציעה הזדמנויות אחרות, או משום שביבשת הן התמחו בסוג מסוים של מזון בעוד אשר סוגי המזון האחרים "נתפסו" כבר על ידי בעלי חיים שפיתחו כבר לפני כן התמחות לאותם סוגי מזון.

 

2. איים יבשתיים

כאמור, תופעות אלה שונות באיים היבשתיים שהיו מחוברים בעברם ליבשת ולכן יכלו להכיל את כל מגוון היצורים החיים: יונקי יבשה, זוחלים, דוחיים ועוד, לפני שהתנתקו מן היבשת.

אולם, לפי האבולוציה, עדיין אמור להיות הבדל בין איים שהתנתקו מן היבשת לפני זמן רב לבין איים שהתנתקו לפני זמן קצר: ככל שהאי התנתק לפני זמן רב, אנו אמורים למצוא בו מגוון דל יותר של בעלי החיים המצויים בשאר העולם, ולעומתו מגוון של בעלי חיים שקיימים רק באי זה שהתפתחו בו אחרי שהוא נפרד מן היבשת.

ואכן, זה בדיוק מה שאנו מוצאים.

מדגסקר, לדוגמא, הוא אי שהתנתק לפני כמאה וששים מיליון שנה מאפריקה. באי זה אנו מוצאים חי וצומח ייחודיים, ביניהם משפחת הלמוריים על סוגיהם ומיניהם שהם פרימטים הנמצאים כיום באי זה בלבד ואשר התפצלו ל־75 מינים (מהם שרדו כיום 22 מינים).

גם האי ניו־זילנד מציג תמונה דומה, ובו מספר עופות לא־מעופפים הקיימים באי זה בלבד (כגון הקיווי המפורסם, התוכיליל, והמואה – אותו עוף בגובה 3 מטרים שנכחד על ידי המתיישבים המאורים לפני כחמש מאות שנה). בנוסף, יש בניו־זילנד רק מינים בודדים של זוחלים, מין אחד בלבד של דוחיים, ושני יונקים מעופפים – עטלפים (אם כי לאחרונה נתגלה בה מאובן של יונק קטן). כמו במקרה של איי האוקיינוס, בעלי החיים והצומח של מדגסקר וניו־זילנד מגלים את הדמיון הרב ביותר ליבשות שלידן (אפריקה ואוסטרליה, בהתאמה).

 

3. אוסטרליה: לא על הקנגרו לבדו

יבשת אוסטרליה מציגה תופעה מעניינת הקשורה אף היא לתפוצת בעלי החיים:

כזכור, עד לפני כמאתיים מיליון שנה היו היבשות כולן מחוברות ביבשת־על אחת שנקראת פנגיאה. יבשת־על זו התפצלה לשתי יבשות: גונדוונה (אמריקה הדרומית, אפריקה, אנטארקטיקה, אוסטרליה, הודו, ערב), ולאוראסיה (אמריקה הצפונית, אירופה, אסיה). יבשת גונדוונה הלכה והתפצלה אף היא, כשהחלק המזרחי שלה (אוסטרליה, אנטארקטיקה והודו) מתפצל מהחלק המערבי (ערב, אפריקה ואמריקה הדרומית). אחר כך נטשה הודו את המערכה, ולבסוף נפרדו גם אוסטרליה ואנטארקטיקה.

"בסופו של דבר" מצאה אוסטרליה את עצמה מנותקת משאר העולם, בעוד היבשות אסיה, אירופה ואפריקה מחוברות זו לזו בצורה הדוקה, ובעוד גוש יבשות זה מחובר בסופו של דבר גם ליבשות אמריקה הצפונית והדרומית באמצעות גשר היבשה שהיה קיים בין אלסקה לבין סיביר.

אוסטרליה היא אפוא יבשת שכללה מגוון רחב מאד של חי וצומח, שהתנתקה והתפתחה בנפרד מיתר העולם.

ואכן רוב החי של אוסטרליה מיוחד ליבשת זו. אם להיכנס לפרטים: 83% מהיונקים, 89% מהזוחלים, 90% מהדגים והחרקים ו־93% מהדוחיים החיים באוסטרליה מיוחדים ליבשת זו ואינם מצויים ביתר העולם.

העובדה הבולטת והידועה ביותר לגבי אוסטרליה היא העדרם היחסי של יונקי השליה,[115] שהם היונקים שאנו מכירים סביבנו. במקום יונקי השליה, משגשגים באוסטרליה מאות מינים של יונקי כיס (שהמפורסם שבהם הוא הקנגרו). אחת התופעות המעניינות בהקשר זה היא העובדה שיונקי הכיס ממלאים באוסטרליה אותם תפקידים שממלאים במקומות אחרים יונקי השליה, ומי שאינו חד עין עשוי שלא להבחין בכך שמדובר במינים שונים לחלוטין. וכך אנו מוצאים חפרפרת־כיס, ועכבר־כיס וכיסנאי (דמוי סנאי דואה) הדומים (חיצונית) באופן מפתיע ליונקי השליה הללו, למרות שאין ביניהם קרבה (לתופעה כזו קוראים "אבולוציה מתכנסת").

כפי שכבר ציינתי, יונקי הכיס הגיעו לאוסטרליה מאמריקה דרך אנטארקטיקה כאשר אלו היו עדיין מחוברות, אלא שבאמריקה לא זכו יונקי הכיס המתחרים עם יונקי השליה לשגשוג ולעדנה לה זכו באוסטרליה.

בעלי חיים המיוחדים אף הם לאוסטרליה ולאיים הסובבים אותה הם יונקי הביב, אותם בעלי חיים מיוחדים שהתפצלו מיתר היונקים אי שם בראשית דרכם של היונקים ונשארו מטילי ביצים. רק חמישה מינים כאלה ידועים כיום ומתוכם שניים שרדו באוסטרליה ושלושה באיים אחרים באותו האזור.

יבשת מופלאה זו מציגה לנו אפוא בצורה עשירה ומגוונת יותר אותה התופעה שאנו מוצאים באיים היבשתיים: מינים שהגיעו מיבשות אחרות, ואשר נכחדו ביבשות המוצא בעקבות תחרות עם מינים שהצליחו טוב מהם (יונקי השליה), ושרדו והתפתחו במגוון צורות ב"יבשת המקלט" שהתנתקה לפני בוא המתחרים המוכשרים.

 

ז. ביולוגיה מולקולרית

לצד השוואת בעלי חיים על פי מאפיינים אנטומיים ומורפולוגיים, נכנסו לשימוש בעשורים האחרונים אמצעים נוספים ורבי־עוצמה מתחום הביולוגיה המולקולרית.

המדובר הוא בהשוואת חלבונים מבעלי חיים שונים, ובהשוואה ישירה של המטען הגנטי עצמו: מולקולת הדנ"א.

 

1. השוואת חלבונים

כידוע, מורכב כל חלבון משרשרת אחת, או ממספר שרשרות, שהחוליות שלהן הן חומצות אמינו. השוואת חלבונים של מינים שונים כרוכה בבדיקה והשוואה של מספר השרשרות שמרכיבות את החלבון המסוים, ואת רצף חומצות האמינו המרכיבות כל שרשרת. כזכור, "הוראות הייצור" של החלבונים הם בדנ"א, כאשר כל מקטע דנ"א שמכיל הוראות ייצור לחלבון מסוים קרוי "גן". מוטציות הפוגעות בגן יגרמו לשינויים במבנה החלבון המיוצר, קרי, ברצף חומצות האמינו שלו. הניבוי האבולוציוני טוען שאם נשווה חלבון מסוים של שני בעלי חיים, כי אזי ככל ששני בעלי חיים נפרדו זה מעל זה לפני זמן קצר יחסית (נניח זברה וסוס), יתגלה ביניהם יתגלה דמיון רב יותר בהרכב החלבון הנבדק, והשינויים הנובעים ממוטציות שונות שאירעו בחלבון מאז נפרדו בעלי החיים זה מזה יהיו זעומים. ולעומת זאת, ככל שבעלי החיים רחוקים זה מזה (כלומר, נפרדו מאב משותף לפני תקופה ארוכה יותר, כגון זברה וקרנף), נגלה שיעור רב יותר של שינויים בהרכבו של החלבון, שכן ככל שעובר זמן רב יותר כן מתרחשות בכל מין בנפרד מוטציות רבות יותר, ואלו גורמות להצטברות של הבדלים בין המינים.

ואכן, התמונה העולה מהשוואת רצפי החלבונים השונים מאוששת את הניבוי הזה. ולדוגמא אביא את סיפורו של אחד החלבונים החשובים בגוף: ציטוכרום סי.

 

ציטוכרום סי

ציטוכרום הוא שם כולל לקבוצה של חלבונים המכילים אטום ברזל ואשר משמשים בתפקידים חשובים בחילוף החומרים שבתא.[116] ציטוכרום סי נמצא בכל היצורים החיים: מחיידק ועד לפיל.

ציטוכרום סי הוא אפוא חלבון חיוני במיוחד. המעניין הוא שניתן "לבנות" חלבון שכזה במגוון רב של אפשרויות, כלומר מגוון רב של רצפים גנטיים שונים ואפילו רצפים השונים אלה מאלה לחלוטין (כפי שנצפה בסוגים שונים של חיידקים) יניבו עדיין חלבון שמתפקד כשורה.[117]

לדוגמא, התברר שציטוכרום סי אנושי שהוחדר לשמרים (שמהם הוציאו את הציטוכרום סי המקורי שלהם), תפקד כשורה בשמרים, למרות שהציטוכרום המקורי של השמרים שונה ב־40% מהציטוכרום האנושי. וכן הדבר בציטוכרומים של דג הטונה, יונה, סוס, חולדה וזבוב הדרוזופיליה – שהוחדרו לשמרים ותפקדו כשורה למרות השוני שבין חלבונים אלה.[118]

החוקר יוקי חישב ומצא שיש לא פחות מ־2.3 x 1093 רצפים גנטיים שונים שיכולים לבנות חלבון ציטוכרום סי שמתפקד כשורה.[119] לשם המחשה אציין כי המספר  1093גדול בערך פי מיליארד ממספר האטומים ביקום הנראה. ניתן אפוא לומר בשקט שיש אינסוף רצפים גנטיים אפשריים לבניית חלבון ציטוכרום סי מתפקד.

כאשר אנו בודקים ומשווים את הרצפים הגנטיים של ציטוכרום סי של יצורים חיים שונים, אנו מגלים שהרצף של האדם ושל השימפנזה זהה לחלוטין. הרצף של האדם והשימפנזה שונה מהרצף של יתר היונקים בשיעור של עד עשר חומצות אמינו. כשאנו בודקים את אחד היצורים הרחוקים ביותר מן האדם: השמר קנדידה (Candida krusei) אנו מגלים שהשוני ביניהם מתבטא ב־51 חומצות אמינו בלבד. הדמיון הזה אינו נובע ואינו מוסבר מאורח חיים דומה, אלא ממוצא משותף. ראיה מסוימת לכך ניתן למצוא בעובדה שציטוכרום של עטלף דומה לציטוכרום אנושי יותר מאשר לציטוכרום של ציפור, וציטוכרום של דולפין דומה יותר לציטוכרום אנושי מאשר לציטוכרום של כריש, למרות שמבחינת אורח חייהם, דומה העטלף לציפור והדולפין לכריש.

בהתאם לציפיה, אילן היוחסין המבוסס על הדמיון והשוני ברצף הגנטי של ציטוכרום סי תואם במדויק לאילן היוחסין המבוסס על המורפולוגיה של בעלי החיים ומהווה ראיה נוספת לכך שאילן זה משקף קרבת משפחה ממשית.[120]

 

2. השוואת דנ"א

טכניקה ישירה יותר לבדיקת הקרבה בין בעלי החיים היא השוואת מולקולות הדנ"א עצמן.

בעשור האחרון הושלם פיענוח רצפים רבים של דנ"א: המטען הגנטי שעושה אותנו למה שאנו. כפי שציינתי בסעיף הקודם שעסק בהשוואת חלבונים, ההיגיון האבולוציוני טוען שככל שהקירבה בין שני יצורים גדולה יותר (כלומר, נפרדו מאב משותף לפני זמן קצר יחסית) כן יהיה המטען הגנטי שלהם דומה יותר, ביחס לשני יצורים שנפרדו מאב משותף לפני זמן רב יותר.

אנו נצפה אפוא שהדמיון הגנטי של בני אותה משפחה יהיה דומה יותר מאשר לבין נוכרי, וכי הדמיון הגנטי בין אדם לבין פרימטים אחרים יהיה גדול מהדמיון לסוסים או לנמרים, וכי הדמיון הגנטי ליתר היונקים יהיה גדול מהדמיון לזוחלים, והדמיון לזוחלים יהיה גדול מהדמיון לדגים, וכן הלאה.

"למרבה הפלא" זה בדיוק מה שאנו מוצאים. גם כאן, כמובן, הדמיון אינו נובע מאורח חיים דומה או מתנאי הסביבה דומים, אלא ממוצא משותף. אדם, עטלף ולוייתן דומים זה לזה בהרבה מאשר ללא־יונקים אחרים המשקפים אורח חיים דומה.

עד כאן הכול טוב ויפה, אבל זו רק ההקדמה לסיפור העיקרי:

הדנ"א מורכב כאמור מגנים המופקדים על יצירת החלבונים השונים להם נזקק הגוף. אולם, גנים אלה אינם תופסים אלא חלק מהדנ"א, ונוסף עליהם יש בדנ"א חומר גנטי רב שאינו מקודד אף חלבון, ואשר מכיל פסאודוגנים, רטרווירוסים אנדוגניים וטרנספוזונים אשר בהם נעסוק בקטע שלהלן ואשר חושפים בפנינו מידע רב ערך.

1) פסאודוגנים

כבר הזכרנו לעיל את הפסאודוגנים: גנים "מתים" ומנוונים, שבעקבות מוטציה שאירעה בהם – אינם מתפקדים. התקלות עשויות להיות כמובן שונות ומגוונות ברחבי הרצף הגנטי המרכיב את הגן המדובר. בחלק גדול מן המקרים מדובר בגן שהכפיל את עצמו ואחר כך אירעה מוטציה באחד מהעותקים. אם אנו מוצאים שני יצורים שלהם יש אותו פסאודוגן, אין הדבר כשלעצמו מהווה ראיה, שכן ייתכן שאותו גן ניזוק במקרה בבעל חיים אחד וגם בבעל חיים שני. אולם, אם טיב התקלה – השיבוש שנפל בגן – הוא בדיוק אותו הדבר בשני בעלי החיים, או אם מיקומו של הפסאודוגן בכרומוזום הוא בדיוק באותו המקום בשני בעלי החיים, זה כבר סיפור אחר לגמרי, והוא מחזק את ההשערה שלשני יצורים אלה יש אב משותף שבו אירעה תקלה זו ואשר הוריש אותה כמובן לכל צאצאיו.

ואכן ידועים פסאודוגנים רבים המשותפים לאדם ולפרימטים. אחד מהם הוא ה־ψη־globin, פסאודוגן של המוגלובין. הוא קיים רק בקרב הפרימטים (והאדם) ובדיוק באותו המקום בכרומוזום, ובדיוק עם אותה התקלה שהרסה את יכולתו לקודד חלבון.[121]

דוגמא נוספת הוא הגן 21־hydroxylase. לבני האדם יש שני עותקים של גן זה, האחד תקין והאחר הוא פסאודוגן. התקלה בפסאודוגן נוצרה בעקבות מוטציה ש"מחקה" שמונה זוגות בסיסים בגן. מחיקה זו בדיוק משותפת לאדם ולשימפנזה.[122]

 

2) רטרווירוסים אנדוגניים

הרטרווירוסים הם נגיפים אשר מעתיקים את החומר התורשתי שלהם לתוך הדנ"א של הפונדקאי ומשתלבים בדנ"א של הפונדקאי. אם הנגיף תוקף תאי רביה ומשלב את הדנ"א שלו בתא, מידע זה יעבור לדור הבא. במקרה זה, יש לנו עסק עם "רטרווירוס אנדוגני", כלומר רטרווירוס שהשתלב במטען הגנטי שלנו לעד. רטרווירוסים אנדוגנים מייצגים אפוא חומר תורשתי נגיפי שתקף בעבר את אבותינו והשתלב בדנ"א שלנו. גם כאן, אם נמצא בקרב שני נבדקים אותו רטרווירוס הממוקם באותו המקום בדיוק בדנ"א שלנו, הדבר יצביע על כך שיש להם אב משותף.

בגנום האנושי, תופסים הרטרווירוסים האנדוגניים סך 8% מכלל החומר התורשתי, בשיעור של עד כ־98,000 רטרווירוסים וחלקי רטרווירוסים בדנ"א האנושי.[123] נכון להיום, ידועים שבעה רטרווירוסים משותפים בינינו לבין השימפנזים, מספר הצפוי לעלות ככל שתתקדם השוואת הרצפים הגנטיים.[124] גם הרטרווירוסים מאפשרים יצירת אילן יוחסין המצביע על הקרבה בין הפרימטים השונים, ובכללם האדם.[125] שלא במקרה, אילן יוחסין זה מתאים לידוע מאילנות יוחסין המבוססים על מקורות אחרים.

 

3) טרנספוזונים

הטרנספוזונים, הנמצאים בכל רחבי עולם החי, הם קטעי דנ"א "טפיליים" חסרי משמעות תורשתית הנמצאים בגנום ואשר יכולים לשנות את מיקומם בגנום, ומכאן כינויים "גנים קופצים". יש טרנספוזונים ש"קופצים" בשיעור של פעם בכל מאתיים לידות.[126] קפיצות אלה הן בעיקרן שרירותיות ותורמות לשונות הגנטית שבין בני האדם,[127] ואף מסייעות בזיהוי יחסי קרבה בין בני אדם ובין בעלי חיים: אם אנו מוצאים טרנספוזונים באותם המיקומים בגנום בקרב שני בני אדם או שני בעלי חיים הרבה מעבר למתחייב על פי ההסתברות המקרית, הדבר מורה על מוצא משותף של שני הנבדקים.

לדוגמא: בין הטרנספוזונים הנפוצים הם אלו שנקראים Alu. לכל היונקים יש מספר רב של "אַלוּ". באדם, תופסים טרנספוזונים אלה עשירית מהגנום האנושי.[128] חלק מה"אַלוּ" הללו הם חדשים, כלומר הם נמצאים בקרב חלק מבני האדם ונעדרים אצל אחרים, והללו משמשים ככלי עזר להתחקות אחר תפוצתו של האדם על פני האדמה.[129] טרנספוזונים כאלה משמשים גם כן לקביעת אבהות ובפיענוח פשעים.[130]

בחלבון "גלובין־אלפא" יש שבעה "אלו", ושבעת ה"אלו" הללו משותפים לנו ולפרימטים בדיוק באותם שבעה מקומות.[131]

שלושה טרנספוזונים שונים נמצאו בדיוק באותם המקומות בקרב לוויתנים, היפופוטמים ומעלי גירה, אולם לא נמצאו בקרב חזירים וגמלים.[132] משמעות הדבר היא שלבעלי חיים אלה (כלומר, ללוויתן, להיפופוטם ולמעלי הגירה) יש אב משותף אשר בו אירעו שלושת הטרנספוזונים הללו ומשום כך הם נוכחים בצאצאיו השונים הללו, וכי אירועים אלה קרו אחרי שאותו אב משותף התפצל מיתר מכפילי הפרסה.

 

[הערה: לפניך עותק שאינו מותאם לקריאה מיטבית. לצפייה בעותק פידיאפ מסודר, היכנס לאתר:

http://www.toraumada.org.il/

לחלופין, קישורית ישירה להורדת הספר:

http://www.toraumada.org.il/toraumada1stEd.pdf

הספר הוא בן 262 עמוד וכדאי לקרוא את העותק המותאם לקריאה...]

 


 


8 סוף דבר (כמעט)

אני מסיים כאן את שלב ההוכחות לאבולוציה, וברצוני לסכם בקווים כלליים וקצרים מה שראינו עד כה:[133]

 

א.    בכל קבוצה נתונה של בעלי חיים יש שונות בין הפרטים. כולנו רואים את זה: אפילו אחים (למעט תאומים זהים) שונים זה מזה במספר רב של מאפיינים. שונות זו נובעת במקורה מהעובדה שכל אימת שיצור חי מכין "עותק" ליצירת דור ההמשך, עשויות ליפול בעותק זה תקלות בהעתקה המשנות במעט או בהרבה את העותק המקורי. אולם עותק זה אינו אלא מחצית הסיפור,[134] שכן על מנת ליצור את הצאצא יש לאחד ולערב שני עותקים: עותק מהאב ועותק מהאם, מה שיוצר גיוון רב עוד יותר בין היצורים החיים.

ב.    רק חלק מבעלי החיים שנולדו יזכו להעמיד דור המשך. ברוב המקרים – רוב בעלי החיים שנולדו לא יזכו להעמיד דור המשך בגלל נסיבות החיים הקשות: טורפים, אויבים, רעב, צמא, מחלות וכו'. גם בעל חיים שזכה לזקנה אך לא זכה להעמיד דור המשך (משום שהפסיד לחביריו במרוץ הרביה, או משום שדור ההמשך שלו לא שרד) – "יצא מן המשחק" מבחינת השפעתו על בני מינו.

ג.     בעלי החיים שזוכים להעמיד דור המשך הם אלו שתכונותיהם ממשיכות הלאה. בברירה מלאכותית, מעשה ידי אדם, האדם קובע אלו תכונות מעניינות אותו והוא מטפח רק את בעלי החיים שמגלים תכונות אלה. בטבע, נסיבות הטבע בוררות את התכונות המתאימות להישרדות, והן שונות ממקום למקום, מבעל חיים זה לבעל חיים אחר. (האתגרים העומדים בפני בעלי החיים הם מכל הסוגים האפשריים: התמודדות עם ברדלס מהיר, עם אריה חזק, עם זרעונים בעלי קליפה קשה, עם זרעונים קטנים מאד, עם קור, חום, יובש או לחות, עם חיידקים וטפילים שונים. אין סוף לסוגי האתגרים – על שילוביהם השונים - ולמענה הנדרש להם). לעתים, האקראיות (או היד המכוונת) היא גורם מכריע בקביעת התכונות של הדור הבא, כאשר מדובר בקבוצה המתנתקת מהאוכלוסיה־האם ומבודדת ממנה. במקרה זה תהיה משמעות רבה לשאלה: איזה מטען גנטי ואלו תכונות הביאו עמם חברי הקבוצה, ומטען זה הוא שיעבור לדורות הבאים באותו המקום. למקרים מעין אלה קראנו לעיל "סחף גנטי".

שלוש העובדות שלעיל גורמות לתמורה באוכלוסיות, אם בעקבות ברירה מלאכותית – באוכלוסיה הגדלה בידי אדם, ואם בעקבות ברירה טבעית וסחף גנטי – באוכלוסיה הגדלה בטבע. הן גורמות לתכונות מסוימות להיות נפוצות יותר בכל דור נתון בהתאם להתאמה בין תכונות אלה לבין התנאים בשטח.

 

מהו היקפה האפשרי של התמורה?

יש הבדל גדול, כמובן, בין תמורה שניתן לחולל בעשר שנים, מאה שנה, אלף שנה או חמש מאות מיליון שנה.

ראינו לעיל שעשרות שנים של ברירה טבעית הניבו שינויים לא קטנים באוכלוסיות של לטאות ודגים שנבדקו.

שנים של ברירה מלאכותית (בין עשרות שנים לאלפי שנים) הניבו מאות גזעים שונים לחלוטין של כלבים, ושל מספר דומה של גזעי פרות, כבשים, עופות משק, צמחי מאכל ופרחים.

ראינו גם שלעתים די במוטציות בודדות על מנת לגרום להאצה או להשתקה של תהליכים: לעיכוב התפתחות שיניים בעופות, או לעיכוב בהתפתחות הכנף, לאיבוד אצבעות (כמו בני הואדומה וכמו בעלי חיים רבים שאיבדו חלק מאצבעותיהם), ולשינוי צבע עור וסוג דם ועוד.

·         איזו תמורה יכולה להתחולל בפרק זמן של עשרות, מאות ואלפי מיליונים של שנים?

·         איזו תמורה יכול הבורא לחולל בפרק זמן של עשרות, מאות ואלפי מיליונים של שנים?

אלו שתי שאלות שונות אך קשורות.

בנוגע לשאלה הראשונה, אנו עשויים לומר: טוב, ייתכן שבמשך מאות מיליוני שנים יכולים דברים להשתנות מן הקצה אל הקצה. ייתכן. אך מדוע עלינו לחשוב כך? ומה הראיה שכך אכן אירע?

בנוגע לשאלה השניה, אנו עשויים לומר: בסדר, ברור שהבורא יכול לעשות מה שהוא רוצה בפרק זמן של מאות מיליוני שנה. אולם, מדוע עלינו לחשוב שכך הוא אכן פעל ועשה (ובפרט שלא כך לימדו אותנו בבית הספר), ויתר על כן, מדוע לבורא לברוא את העולם בדרך כה ארוכה ועקיפה, ולא ב"הוקוס פוקוס"?

ובכן, אנו רואים שבכל מקרה, עלינו להשיב על השאלה: מה הראיה שהדברים הללו אכן קרו כך.

את התשובה לכך ניסיתי להעביר בספר הזה, ועיקרה כך:

כשאנו חושבים על בעלי חיים, אנו חושבים שיש אריה, נמר, זבוב, קרנף, יען וכו', אולי אנו אף מוכנים להודות בקיומם של הדינוזאורים. "הגיוני" לחשוב לפי זה שהבורא פשוט ברא אריה, נמר, זבוב, קרנף, יען וכו'. ייתכן שאף ברא בזמן מן הזמנים דינוזאורים ואחר כך נמלך ונפטר מהם.

אולם המציאות אינה כך.

אין בנמצא "אריה", "נמר", "זבוב" - סטטיים, קבועים. המציאות בשטח היא "נזילה", לא קבועה, משתנה תדיר.

כמעט כל בעל חיים מופיע במגוון של צורות ותתי־מין: עשרות תתי־מינים של אריות, עשרות תתי־מינים של נמרים. בפרט בולט הדבר כאשר מדובר בבעל חיים שמגיע לאי מבודד ומתיישב בו. בסביבה דלת־מתחרים זו, מתפצל בעל החיים באי לכמה וכמה תתי־מינים המנצלים את מקורות המזון ותנאי המחיה המגוונים שהאי מעמיד בפניהם. איזה תת־מין מייצג אפוא את ה"אריה" "האמיתי והמקורי": אריה סנגלי או אריה קלהרי? אריה מסאי או אולי האריה המנומר מארוזי? ואולי הכתר שייך לאריה המערות האימתני שנכחד לפני אלפי שנים? 

ה"בעיה" מחמירה ככל שאנו פונים לממצאי העבר, וחושפים את שרידיהם של בעלי החיים שחיו בעבר הרחוק והרחוק־להפליא. בכל אשר אנו פונים, אנו מוצאים את ההשתנות ואת ההדרגה. מגוון תתי־המינים שאנו פוגשים היום, נניח של האריות, מפנה את מקומו בהדרגה למגוון אחר של תתי־מינים של אריות, שאותם איננו מוצאים היום בחיים. הם דומים מאד לאריות של ימינו, דומים - אך שונים. ואף מגוון עתיק זה מפנה את מקומו למגוון של בעלי חיים שדומה פחות ופחות לבעלי החיים של היום, ככל שאנו מעמיקים לחדור לעבר הרחוק של עולמנו. עד שאנו מגיעים לבעל חיים שאנו מזהים בו תכונות כלליות המאפיינות כיום רק את האריות, הנמרים והטיגריסים, לדוגמא, אך לא את יתר החתולים. זהו אביהם הקדמון של האריות, הנמרים והטיגריסים גם יחד. אם נשוב עוד יותר אחורה, נגלה בעל חיים שהתכונות שלו כלליות יותר, והן מאפיינות את כל בני משפחת החתוליים. זהו אביהם הקדמון של החתוליים באשר הם: האריות והנמרים, חתולי הבר והשונרים, הברדלסים והקרקלים. וכן הלאה.

קביעת היחסים בין בעלי החיים הללו אינה מתמצה בהשוואת מאפייניהם האנטומיים והפיזיולוגיים, כפי שנהוג היה לעשות בעבר בהצלחה רבה. אלא כוללת כיום, בחלק הולך וגובר של המקרים, השוואה של המטען הגנטי, ובפרט, השוואה של התקלות והשיבושים הגנטיים שאירעו בהיסטוריה הארוכה של זנים ומינים וסוגים אלה. השוואה שיכולה ללמד אותנו בצורה מדויקת: מי חָלַק היסטוריה משותפת עם מי, ומי פרש מהיסטוריה זו בשלב מוקדם יותר או מאוחר יותר. כך בידינו לדעת שהאריה והנמר והברדלס[135] הם בני אותה המשפחה, וכי לו חזרנו לעבר הרחוק, לדור של הסבא רבא רבא רבא (וכו') שלהם, היינו מגלים קבוצה אחת של בעלי חיים חתוליים, ולא שלוש קבוצות נפרדות של אריות, נמרים וברדלסים. בנוסף, בידינו לדעת באמצעות בדיקת המטען הגנטי שבשלב הראשון נפרדה קבוצה זו לשתי קבוצות: זו שתהפוך לברדלסים של ימינו וזו שתהפוך לאריות ולנמרים, ורק בשלב מאוחר יותר התפצלה הקבוצה השניה שוב לשתי קבוצות: לזו שתהפוך ברבות הימים לאריות (על כל תתי־המינים שלהם) ולזו שתהפוך לנמרים (על כל תתי־המינים שלהם).

בבריאת העולם לא נברא אפוא לא אריה קלהרי דווקא ולא אריה מסאי דווקא. גם אריה המערות הקדום הוא לא האריה שנברא בבריאת העולם, שכן גם הוא "חדש" יחסית על בימת העולם (בסך הכול בן כ־300,000 שנה...), וקדמו לו אריות קדומים יותר. אולם גם להם אין "זכות ראשונים". קדמו להם, כאמור, בעלי חיים שאיננו יכולים לכנות עוד בשם "אריות", מאחר והם כוללים גם מינים אחרים של בעלי חיים, כמו הנמר והטיגריס.

עולם החי הוא אפוא במצב של שינוי והתפתחות תמידיים. "המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית".

המגוון הרב השורר כיום, בכל מין ומין, המגוון הרב והשונה ששרר אתמול, ובאתמול של האתמול, מגוון שמשתנה בהדרגה בכל מקום ובכל תקופה שרק נבחר, אינם מניחים מקום לספק.

הבנה זו, הנתמכת כאמור במטען הגנטי ההולך ונפרש לעינינו של בעלי החיים השונים, מעניקה סוף סוף את ההסבר ואת המשמעות של חלוקת בעלי החיים לקבוצות השונות: מין, סוג, משפחה, מחלקה וכו', כחלוקה המשקפת קרבת משפחה אמיתית והיסטוריה משותפת אמיתית של כל בעלי החיים באשר הם.

ברצוני להזכיר לקורא שההדרגה הזו אשר אנו מוצאים אינה מתמצה אך בשינוי הדרגתי של בעל חיים חתולי לסוגים ולמינים השונים הכלולים במשפחת החתוליים. הממצאים בשטח חושפים בפנינו שינויים הדרגתיים בכל הרמות, ולדוגמא: מיצורים ימיים (דגים) ליצורי יבשה (זוחלים), מזוחלים לדינוזאורים, מדינוזאורים לעופות, מזוחלים (אחרים) ליונקים, מיונקי יבשה ליונקים ימיים (לוויתנים) וכו'.

ברצוני להזכיר עוד, שההיסטוריה הזו של בעלי החיים, אינה כתובה "רק" בממצאים המאובנים, אינה כתובה "רק" במטען הגנטי שלהם, ואינה כתובה "רק" בדמיון האנטומי והפיזיולוגי שלהם, אלא היא באה לידי ביטוי גם בהתפתחות העוברית ובאטביזם – המבטאים חלק מההיסטוריה שעבר בעל החיים עד שהגיע לאן שהגיע. (כגון כסות שיער ורגליים אחוריות בלוייתנים, שיניים בקרב עופות, אצבעות יתירות ברגל הסוס ועוד). ויש לשים לב, אנו לעולם לא נמצא בהתפתחות העוברית ובאטביזם ביטוי לתכונות שאינן חלק מההיסטוריה ההתפתחותית של בעל החיים.

תחום נוסף שבו חקוק עברו של בעל החיים הוא תחום האיברים והתכונות המנוונים, היינו אותם האיברים והתכונות שעיצובם מורה על כך שבעבר הם שימשו למטרה אחרת, אלא שהם התנוונו עם הזמן, בדרך כלל מהעדר צורך בהם. 

מניתי כאן כמה קוים כלליים, והם אינם באים להחליף את קריאת הדוגמות והפרטים שהבאתי בספר. ואני מקווה שבכך עניתי על השאלה: מדוע עלי לחשוב שהחיים התפתחו באופן הדרגתי, ומה הראיות לכך.

מה באשר לשאלה השניה: מדוע לבורא לברוא את העולם בצורה זו דווקא? שאלה זו היא שאלה מקוממת ולא ראויה. האם אנו אמורים להבין מדוע הבורא החליט לפעול בצורה מסוימת ולא בצורה אחרת? מדוע? האם זה משום שאנו מכירים דרך טובה יותר לפעול? עלינו לזכור שאין מדובר כאן על התנהגות מוסרית שעלינו להפיק ממנה לקח: מדוע נהג הבורא כך והעניש או נתן שכר על דבר מסוים ולא נהג אחרת. שאלות כאלה שומה עלינו לשאול על מנת שנוכל להידבק בדרכיו וללמוד מהי ההתנהגות הראויה. אך פה מדובר על השאלה כיצד להפיק תוצאה מסוימת. כיצד לגרום לכך שתתהווה בעולמנו מערכת החיים המורכבת והמגוונת כל כך שאנו עדים לה. למה הדבר דומה? לאדם שישאל: מדוע יצר הבורא את עולמו מאטומים שעשויים מפרוטונים ונייטרונים המוקפים בשדה של אלקטרונים? מדוע יצר הבורא עולם ששוררים בו חוקים פיזיקליים אלה ולא אחרים? מדוע יצר הבורא עולם שבו היקף המעגל שווה בקירוב ל־3.14 פעמים קוטרו? ומדוע יצר הבורא עולם שבו יש מחזור דם, כדוריות דם אדומות, מיטוכונדריה בתוך כל תא? הרי אלו שאלות חסרות שחר, וכשם שאיש מאתנו אינו מוטרד בשאלות אלה, כך אין אנו אמורים להיות מוטרדים בשאלה: מדוע ברא הבורא עולם שבו בעלי החיים מתפתחים ומשתנים תדיר ובאופן הדרגתי.

אבל למה זה צריך לקחת לו כל כך הרבה זמן? האם הוא לא יכול לעשות זאת מהר יותר?

גם זו שאלה שאינה ראויה. כנראה שזו הדרך המתאימה ביותר למטרותיו של הבורא. ולטעמו של השואל, מדוע לקח כל כך הרבה זמן עד שנולד אברהם אבינו, עד שניתנה התורה, עד שיבוא המשיח? האם הבורא לא יכול לזרז את העניינים? למה אלפי שנים של סבל וגלות, למה לא להפוך את זה לשנה אחת? כנראה כי זו הדרך המתאימה ביותר למטרותיו. 

הפרק הבא עוסק בהתנגדות לאבולוציה. לצד הדיון בטענות הנגד יש בפרק הבא הרחבה והעמקה של נושאים מסוימים בתורת האבולוציה ומידע שלא נכלל בפרקים הקודמים. אני מציע אפוא לקרוא את הפרק גם אם הקורא אינו מתעניין בהתנגדות לאבולוציה כשלעצמה.


9 על ההתנגדות לתורת האבולוציה

 

הקדמה

כפי שידוע לכולנו, תורת האבולוציה מהווה לצערנו "איוּם" על גורמים שונים, הסבורים בטעות שהיא סותרת את התורה ואת האמונה ורואים בה אויב מר.

אין מדובר דווקא באנשי שלומנו, אלא בגורמים הקשורים לדתות השונות להבדיל, בפרט באנשי דת מוסלמים אך גם חלק מאנשי הדת הנוצרים. אין הדבר מתייחס לכל אנשי הדתות הללו. אדרבה, אנשי דת רבים חתומים על הצהרות המאשרות את תורת האבולוציה ושאינן רואות בה סתירה לדת ולתורה (בה מאמינים גם המוסלמים וגם הנוצרים). ראה זה פלא, אפילו הותיקן, אותו גוף שבעבר העלה על המוקד אנשים שטענו שהעולם סובב את השמש ולא להיפך, יצא כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת בהצהרה לפיה האבולוציה אינה סותרת את האמונה.[136]  מאז אימצו ראשי הכנסיה אל חיקם את תורת האבולוציה והבינו שדווקא האבולוציה הפורשת בפנינו הבנה עשירה ועמוקה יותר של התהליכים הנפלאים של החיים מהווה מרכיב חשוב בהכרת גדולתו של הבורא.[137] עם זאת, קיימים מספיק גורמים החשים מאוימים מאד מתורת האבולוציה ואשר מתנגדים לה בכל כוחם.

למרבה הצער, האמת אינה נר לרגליהם של גורמים אלה, והללו אינם בוחלים להשתמש במלחמתם המיותרת באמצעים שאינם כשרים: הוצאת דברים מהקשרם, סילוף ועיוות נתונים. כפי שחלק מאותם גורמים עצמם אינם מהססים לעשות בכל הנוגע אלינו, בכל הנוגע להכחשת השואה והצגה מסולפת של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

למרבה הצער, אף חלק מאנשי שלומנו אינם תמיד נקיים מדברים אלה, והם נסחפים, אני מקווה שלא במודע, אחר בתי המדרש מוסלמים קיצוניים ואחרים ומשתמשים בסילופים שהם מציגים.

ברצוני להציג כאן כמה מן הטענות הכוזבות בהם משתמשים הגורמים הנלחמים באבולוציה ואת שוברם בצדם. אך טרם החילי, ברצוני להסב את תשומת לב הקורא לכמה נקודות, ואפתח בקטע מדבריו של הרב ד"ר יואל וולוולסקי (Joel B. Wolowelsky), דיקן בישיבת פלטבוש.[138] וולוולסקי מבקש להזכיר לנו שאנו, כיהודים מאמינים, סובלים תכופות מהתקפות הנובעות מציטוטים חלקיים והוצאה מההקשר על ידי גורמים העוינים ליהדות. התקפות אלה גורמות לנו לתסכול רב משום שאנו יודעים שהן אינן נכונות, ולמרות זאת הן נשמעות משכנעות במיוחד באזניו של הצד השני שאינו מכיר את החומר במקורו. וכך הוא כותב:

כך נשמעות רוב המתקפות על הביולוגיה האבולוציונית לאלו שמכירים היטב את תחום הביולוגיה. ציטוט חוקר המבקר היבט כזה או אחר של הביולוגיה האבולוציונית אינו שונה לעתים, להבדיל, מפסילת עמדה הלכתית על־ידי ציטוט מקור אחר עם דעה מנוגדת. ויתור ציני על האבולוציה כחלק מ"מדע טוב" יהיה אולי יעיל עבור מי שחסר השכלה מדעית. אבל גישה זו לא תישא פירות עם תלמידים שלעתים קרובות הידע שלהם במדעים מעמיק מזה של הרבנים שלהם, ואשר חשים ודאי כבוד בריא לכל תחומי המדע. לעתים קרובות גישה כזו יכולה לעורר תגובת־נגד של חוסר כבוד לתורה.

 

נושא נוסף שברצוני להקדים לפני הדיון בגוף הטענות נגד האבולוציה הוא המדע עצמו:

 

(דע את ה)מדע

שנים של ויכוחים בין מדע ואמונה גרמו לכך שבעיני חלק מן הציבור, המדע נתפס כמעט כדבר שלילי, זדוני, מתנשא, החותר תחת אושיות קיומנו ותחת אושיות האמונה הטהורה. כנגד התפיסה הזאת, אזכיר את דבריו של הגר"א - הגאון מוילנה, בהקדמה לספר הגיאומטריה של אוקלידס[139] (!) לפיו: "כפי מה שיחסר לאדם ידיעות משארי החכמות - לעומת זה יחסר לו מאה ידות בחכמת התורה", תפיסה שלמרבה הצער לא חילחלה בקרב חלק ניכר מן הציבור.

המדע של ימינו אינו ה"מדע" של העת העתיקה. באותה העת, היה הידע מבוסס בחלקו הרב על הגות והתבוננות גרידא, ועל שינון חכמתם של חכמי קדם הגדולים. במובן מסוים הידע היה מבוסס על אמונה: אמונה בסמכותם של חכמי קדם, ואמונה זו עיכבה את התפתחות המדע ואף תרמה לעלייתם של כמה אנשים על המוקד כאשר הללו כפרו בדברי הקדמונים. המדע של ימינו מבוסס על עקרונות שונים לחלוטין, ובעיקרו הוא פשוט משקף את המאמץ האנושי המשותף לדעת. זהו מאמץ שבו משתתפים מיליוני אנשים ברחבי העולם, חלקם מקדישים לכך את חייהם, במטרה להבין טוב יותר את העולם בו אנו חיים ובעקבות כך לשפר את חיינו.[140] כמה מספרים להמחשה: לפי דו"ח אונסק"ו, בשנת 2007 פעלו בעולם כשבעה מיליון ומאתיים אלף חוקרים במשרה מלאה.[141] לפי נתוני אותו דו"ח, בשנת 2008 התפרסמו מעל מיליון ומאתיים אלף פרסומים מדעיים. כלומר, כשלושת אלפים ושלוש מאות פרסומים מדעיים חדשים מידי יום ביומו.

הידע המדעי מבוסס בעיקרו על: א. איסוף נתונים (על ידי תצפיות, ניסויים וכו'); ב. ניסוח השערות ("תיאוריות") שבכוחן להסביר את הנתונים שהצטברו; ג. העמדת השערות אלה למבחן.

ודוק: השערה מדעית חייבת להיות השערה שניתן להעמידה למבחן המציאות. לאמור, אם השערה פלונית נכונה אזי נצפה לתוצאות כאלה וכאלה, ואם נקבל תוצאות אחרות – הרי שהשערה פלונית אינה נכונה.

לפעמים חולפים שנים עד שבשלים התנאים והאמצעים הטכנולוגיים לביצוע הניסויים שיכולים לאשש השערה מסוימת או לפרוך אותה, ועד אז ההשערה תלויה באויר כהצעה גרידא. כך, לדוגמא, חלפו ארבע שנים מאז פרסם אלברט איינשטיין את 'תורת היחסות הכללית' ועד שארתור אדינגטון ביצע את הניסויים שאיששו אותה.

השערות מסוימות הן נקודתיות ומקומיות ובעלות משמעות מעשית זניחה, ואילו אחרות הן חובקות עולם ועומדות בבסיס מאות אלפי מחקרים ופיתוחים טכנולוגיים מתקדמים.

קיים כאן מעגל המזין את התפתחות עצמו: הידע ההולך ומצטבר מאפשר פיתוחן של טכנולוגיות חדישות – הללו בתורן מאפשרות בדיקות וניסויים שלא היו אפשריים קודם לכן – והללו בתורם מקדמים את הידע עוד יותר, מה שממשיך להזין את התפתחות הטכנולוגיה.

דוגמא בולטת של פיתוחים טכנולוגיים המזניקים את הידע שיש לנו על העולם ובפרט בידע הקשור לנושא שלנו הוא היכולת לקרוא את רצף הדנ"א. לפני שנים ספורות הושלם פרוייקט גנום האדם, פרוייקט בינלאומי שמטרתו היתה "לקרוא" את כל שלושה מיליארד הבסיסים המרכיבים את גנום האדם ולנתח אותם. להתפתחות הטכנולוגית בתחום זה אין אח ורֵע: קצב הקריאה השבועי (כלומר, מספר הבסיסים שניתן לקרוא בשבוע אחד) הכפיל את עצמו פי 200 מאז שנת 1990 ועד שנת 2000, ואילו משנת 2000 ועד שנת 2010 הוכפל קצב זה פי 50,000 (!). עלות הבדיקה לא נשארה מאחור, והיא צנחה בתוך עשור פי 100,000 (מאה אלף!).[142]  לא מדובר רק בכך שתהליך שעלה אתמול מאה מיליון דולר עולה היום אלף דולר בלבד. ההתייעלות הלא נתפסת הזו פתחה פתח לאינספור ניסויים שבעבר לא התאפשרו כלל עקב קשיי המימון ואורך הזמן, כגון קריאת רצפים של בעלי חיים שונים והשוואה בין רצפים של מינים שונים. להתקדמות הזאת נודעת משמעות מרחיקת לכת מבחינה רפואית. לאחרונה פותח התקן המסוגל לנתח דנ"א  של אדם תוך שתי דקות (!), מה שיאפשר זיהוי מהיר של מחלות או נטיות למחלות,[143] כאשר הצעד הממשמש ובא בעולם הרפואה הוא פיתוח טיפול המותאם לגנום של המטופל. כבר כיום ניתן לבצע איבחון גנטי להערכת סיכונים רפואיים ולקבל טיפולי מניעה המותאמים אישית.

זאת ועוד, בשונה מהעוסקים בעניינים שברוח, שעניינם נסוב פעמים רבות על שינון דברי קודמיהם והתעמקות בהם, תפקידם ופעלם של החוקרים במדעי החיים והטבע אינו מתמצא בכך. חוקרים אלה נדרשים להתקדם הלאה בחשיפת הידע אודות העולם, והתקדמות זו נשענת על הידע שהצטבר עד ימיהם. כאשר מיליוני חוקרים ברחבי העולם חושפים פיסות חדשות של ידע מידי יום ביומו ומרחיבים את הידע שלנו אודות כל היבט הקשור לחיים, דבר זה כשלעצמו מעיד במיליוני עדויות על כך שבסיס הידע הוא אמיתי. כאשר הטכנולוגיה שלנו מתפתחת בלי הרף בכל היבט אפשרי של החיים בעקבות התגליות שמגלים חוקרים אלה, נוספות לעדויות הללו שיניים. אי אפשר לפתח טכנולוגיה מתקדמת על בסיס השערות שגויות. זה פשוט לא יעבוד. אי אפשר לפתח הנדסה גנטית, טיפולים בתאי גזע, שיבוט[144] אם המדע אינו מבוסס ומדויק.

[דוגמא של טיפול שהרשים את כותב השורות הללו, למרות שהוא לא בהכרח משקף את חוד החנית של הטכנולוגיה, הוא הטיפול המוצלח באמצעות הנדסה גנטית במחלת הסרטן של ילדה בשם אמילי וייטהד (Whitehead). אמילי סבלה מלוקמיה חריפה של תאי B (סוג של לימפוציטים). לצורך הטיפול בתאים הסרטניים הונדסו גנטית תאי T (לימפוציטים אף הם) של הילדה באופן שהם יזהו את תאי ה־B וישמידו אותם. ובפירוט: תאי ה־T הוצאו מגופה ולמטען הגנטי של תאים אלה הוחדר ושולב גן שיוצר חלבון מסוים ובו נוגדן המזהה תאי B (וממילא מאפשר לתאי T המהונדסים להיקשר לתאי B ולהשמיד אותם). החדרת הגן לתאים היא סיפור מעניין כשלעצמו: לצורך שילוב הגן החדש בגנום של התאים נעשה שימוש בנגיף, שאר בשר של נגיף האיידס, אשר טופל במעבדה כך שכל פעולתו תסתכם בשילוב הגן החדש לגנום של התא מבלי להמשיך להתרבות בתא ומבלי להיות פעיל כנגיף. אחרי שינוי תאי T הללו, הוחזרו התאים לגופה של אמילי, השתלבו במערכת החיסון, התרבו, והשמידו את כל תאי ה־B בגופה של הילדה.[145] התיאור שלי כאן הוא קצר ולא ממצא אבל אני סבור שדי בו כדי להמחיש שמץ מהידע והיכולת הטכנולוגית הקיימים היום בתחום מדעי החיים].

אין הדבר אומר שהשערות המדע הבסיסיות חסינות לחלוטין משינוי. אדרבה, ההיפך הוא הנכון. המדע הוא כאמור המאמץ המשותף לעמוד על טיבה של המציאות, ומאמץ זה לעולם אינו מגיע לקו סיום. המדע לעולם אינו טוען שבידו האמת המוחלטת והאולטימטיבית, אלא שבידו הגירסא הקרובה ביותר לאמת האפשרית בהתבסס על הנתונים שבידינו. גירסא זו נתונה כל הזמן לשיפור ולשכלול ולליטוש בהתאם לידע המצטבר ובהתאם לטכנולוגיות המתפתחות דבר יום ביומו. דוגמא לכך היא המכניקה הניוטונית פרי עבודתו של גאון המדע אייזק ניוטון לפני כשלוש מאות שנה. במאה העשרים התברר שכללי המכניקה שקבע ניוטון אינם תקפים במהירויות הקרובות למהירות האור ובסדרי גודל זעירים ונוסחו תורות משלימות בעבור מצבים אלה. מסתבר אפוא שהמכניקה הניוטונית לא היתה "אמת מוחלטת" הנכונה בכל מצב נתון, אך למרות זאת היא עדיין נכונה במגבלות האמורות.

תורת האבולוציה עומדת בבסיס המחקר במדעי החיים ובבסיס העשייה הרפואית. כמו בכל דבר אחר, קיימים חילוקי דעות הנוגעים לפרטים: איזה מנגנון מהמנגנונים המניעים את האבולוציה משמעותי יותר ואיזה פחות, או חילוקי דעות הנוגעים לזיהוי ממצא זה או אחר, אולם האבולוציה עצמה היא עובדה מוגמרת. משל למה הדבר דומה? לשלל המחלוקות המתרבות והולכות מידי יום ביומו בענייני הלכה ובענייני פרשנות תורנית. איש לא מעלה על דעתו לשלול את תקפותן של הלכות שבת בגלל חילוקי הדעות בפרטי ההלכות.

 

ההתנגדות לאבולוציה

 

א. האם תורת האבולוציה צודקת או לא? מה אומרים המומחים?

אנו נמצאים כעת אמנם בשלב מתקדם של הספר, וסקרנו ראיות שונות, אולם הבה נ